הכול התחיל בחוג ליידיש. אנשים התגעגעו לשפת ילדותם. “תוך כדי השיחות על הבית והמשפחה, עלה לי הרעיון לחוברת עם מתכונים, שיהיו כתובים גם בעברית וגם ביידיש“, חנה קוטלז‘ מספרת מה הוביל לחוברת המתכונים “וואס די מאמע האט געקארט“
לרגל הוצאתה לאור של חוברת המתכונים “וואס די מאמע האט געקארט” (מה שאמא הייתה מכינה), של חברי החוג ליידיש במתנ“ס קצרין, נפגשתי עם חנה קוטלז‘, אחת הנשים המוכרות והמשפיעות, מוותיקות קצרין והיוזמת של חוברת המתכונים. בפברואר, היא תחגוג 77 וזה לא ניכר עליה. היא נמרצת, אנרגטית ועסוקה ובדיוק חזרה מטיול בדובאי עם פנינה אחותה. כשאני שואלת אותה מה סוד הקסם שלה, היא מסכימה לגלות לי שחשוב להיות עסוקה ושמחה. “כל הפעילויות שאני עושה משאירות אותי באנרגיה ובחיים“.
רגע לפני שאנחנו מתחילות את הריאיון, היא מוציאה מהארון שתי כוסות פרחוניות ויפות לקפה ומגישה לי עוגה שאפתה וזה מיד מכניס אותנו לאווירת האוכל והבית וחוברת המתכונים.
“תמיד אני אופה ומבשלת משהו שיהיה לי לכבד, אם הילדים או הנכדים יקפצו לבקר“, היא משתפת אותי. אוכל, כידוע, זה בית, משפחה וחיבור.
היא נולדה ברוסיה, להורים ניצולי שואה. כשהייתה בת חצי שנה, עברו הוריה לפולין ובת 11 עלתה לארץ. יש לה שתי אחיות, אחת מהן עברה לגור בקצרין לאחרונה והן מבלות יחדיו השנייה גרה בתל אביב. לפני שבע שנים, היא התאלמנה, אבל עדיין על השלט בדלת ביתה היפה והמזמין כתוב חנה ויהושוע קוטלז‘. יש לה שני ילדים, יעקב ומיכל. חמישה נכדים וחמישה נינים, חמסה חמסה.
ספרי קצת על עצמך למי שלא מכיר
חנה: “עליתי לארץ עם ההורים, בשנת 1957. גרנו בבת ים. ההורים עברו את השואה, אבל מעולם לא התלוננו ולא דיברו על הסבל שחוו. אם לאימא כאב הראש, אבא היה רק מבקש שנשב בשקט, כדי לא להפריע לה לנוח. כבר בגיל 11, שלחו אותי דרך עליית הנוער לפנימיית בן שמן. המקום מצא חן בעיניי ואהבתי את חבורת הילדים. בגיל 16, פגשתי את קוטלז‘ בעלי ובגיל 18, התחתנו. גרנו בהתחלה בגבול בת ים יפו ואז חברה סיפרה לי שהייתה בטיול ברמת הגולן. קפצנו לראות וישר התאהבנו ובשנת 1979, עלינו לקצרין עם שני הילדים והתאקלמנו די מהר. עוד לא היה כלום בקצרין של אז ובכל זאת, אהבנו את הנוף את המרחבים ואת האנשים הטובים.
“כבר בהתחלה, הייתי פעילה ומזכירה של נעמ“ת. עבדתי גם במועצת הפועלים, כרכזת תרבות וקהילה וב-20 שנה האחרונות, אני עובדת בבית המרקחת בקצרין ומאוד אוהבת את העבודה ואת המפגש עם האנשים, לתת להם שירות וייעוץ“.
הקבוצה התחילה עם 15 אנשים. הבאנו אפילו מורה מהעמק ונפגשנו אחת לשבועיים במתנ“ס, למפגשים שהיו מלווים בדמע וצחוק, כי נזכרים בנוסטלגיה שהרבה ממנה זה החיים שהיו לנו ואוכל של אימא ובית. למדנו גם שירים ביידיש
ריח של אוכל וזיכרונות
מאיפה הגיע הרעיון לחוברת המתכונים שלכבודה נפגשנו?
חנה: “זה התחיל כשלפני שנה, עלה רעיון בין הוותיקים לארגן חוג יידיש. היה ביקוש לזה, אנשים רצו להיזכר בשפת הבית. רובנו עלינו לארץ ילדים ומאז שההורים נפטרו, לא היה עם מי לדבר. בהתחלה, אנשים גמגמו יידיש ולאט לאט, זה חזר אליהם. הקבוצה התחילה עם 15 אנשים. הבאנו אפילו מורה מהעמק ונפגשנו אחת לשבועיים במתנ“ס, למפגשים שהיו מלווים בדמע וצחוק, כי נזכרים בנוסטלגיה שהרבה ממנה זה החיים שהיו לנו ואוכל של אימא ובית. למדנו גם שירים ביידיש, אנשים היו מביאים שירים מודפסים ואז שרנו אותם יחד.
“תוך כדי השיחות על הבית והמשפחה, עלה לי הרעיון לחוברת עם מתכונים שיהיו כתובים גם בעברית וגם ביידיש. היה לי חשוב לכתוב אותם גם ביידיש, כי זו שפה שכבר לא כל כך פופולרית ורציתי לשמר אותה. רציתי שהמתכונים והשפה יישארו גם לדורות הבאים“.
מה את זוכרת מהמטבח של אימא שלך?
“בתור ילדה, אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי זה שאימא שלי הייתה עושה לבד את האטריות והייתה תמיד שואלת אותי איך אני רוצה את האטריות שלי – מרובעות, מלבניות, או ארוכות. אני זוכרת אותה עומדת במטבח ומשטחת את הבצק ועושה צורות.
אימא הייתה ילידת רוסיה והשתמשה הרבה בתפוחי אדמה וכרוב בכל הצורות וגם מאוד אהבה להכין מרקים חמים שאני ממש זוכרת את הטעם והריח שלהם”.
את עצמך מקפידה לשמור על המסורת המשפחתית?
“בטח, אנחנו מקפידים על משפחתיות וארוחת שישי. אני מדליקה נרות שבת, אני מבשלת רגל קרושה שהנכדים שלי ממש אוהבים, גפילטע פיש, תמיד יש גם דג מלוח, הרבה פשטידות, מרק בורשט עם סלק, מרק צח עם אטריות שאני מכינה לבד והמתכון שלי בחוברת.
“אבל על השולחן שלנו יש גם דגים מרוקאים והילדים היו חשופים למאכלים שונים. את המרק שלי אני מבשלת ארבע שעות על אש קטנה וזה מפיץ ריח לכל השכונה ואני מאוד אוהבת את זה שיש ריחות של אוכל בבית וזיכרונות. כל אחד מחברי החוג נתן לחוברת מתכון מסורתי שהוא אוהב ובערב ההשקה של החוברת, כולם הביאו אתם את המאכל שלהם והייתה חגיגה טעימה ומיוחדת“.
ספרי לי על ערב ההשקה
“תמי, מנהלת הספרייה, מאוד התלהבה מהרעיון של החוברת והזמינה אותנו לעשות את האירוע בספרייה ועזרה לנו עם ההכנות. זה היה ערב מאוד מרגש ומשמעותי שגם דימי ראש המועצה הגיע להשתתף בו ולברך. כל אחד הביא מאכל. אני סיפרתי על הפרויקט וחילקנו את החוברות, שתישאר למשפחות שלנו כמזכרת ותשמר את המסורת והיידיש.
בהזדמנות זאת, אני רוצה להודות לכל השותפים והמסייעים להפקת החוברת – לצוות המתנ“ס, למועצה, לדניאלה שאול ורמונה ברלב ולחברי הקבוצה, כמובן“.
אז עכשיו אחרי שהחוברת יצאה, את נחה?
“מה פתאום, אני מאוד עסוקה. אני עדיין עובדת בבית המרקחת, אני עושה השלמות כשחסרים עובדים וזה יוצא לא מעט. אני ממשיכה לארגן התנדבויות של הוותיקים בקצרין כמו הקראת סיפור לילדי כיתות ג‘, ‘סבאסבתא גן‘, ביקור קשישים ועוד. אני עושה התעמלות במתנ“ס, נפגשת עם חברים בפאנל, על הדק בחצר. מארחת את הילדים והנכדים וממשיכה לחלום על עוד רעיונות ופרויקטים שאני רוצה להוציא לפועל.
“לפני חצי שנה, ארגנתי במתנ“ס ערב נשים ששברו את תקרת הזכוכית. היה ערב מרשים ומעורר השראה. יש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות“.
