כשגרים בקהילה יש התעניינות, לפעמים היא על הגבול. קו דק מפריד בין התעניינות אכפתית לבין מציצנות
יום אחד, נכנסתי לצרכנייה שלנו וכבר בדלת, פגשתי את רכז הביטחון של היישוב. שאלתי לשלומו וגם אם הוא יודע מי היה מעורב בתאונה שהתרחשה במושב יום קודם. אני יודעת על התאונה, כי ראיתי רכב די מעוך בשולי הכביש ההיקפי. הוא אמר שאינו יודע והחלפנו עוד כמה מילים בעניין. נערה צעירה ששמעה אותנו דיברה כאילו לעצמה “איזה רכלנים האנשים במושב הזה“.
“דווקא צדיקים האנשים במושב שלנו“, מיד הגבתי ואמרתי לה שזו ממש לא רכילות. מישהו ביישוב נפצע, או לפחות מבוהל וזה מתוך דאגה, אבל עדיין חשבתי על נקודת המבט שלה.
שאלתי את עצמי מתי מידע שאנחנו מתעניינים לגביו הוא רכילות ומתי זה באמת רצון לדעת מתוך עניין. גם אם היה נשמע בנימה שלנו שמץ של מציצנות, הרגשתי שזה ממש לא העניין וזה לא שאני לא סקרנית ואוהבת לדעת ומתעניינת בכל מיני, ואני נוטה לייחס את זה לייצר הסקרנות שלי ולא לצד הרכילותי, אבל זה באמת נכון, שזה לא תמיד ברור. יש קו דק ביניהם ויש איזה קטע אנושי וטבעי. כשגרים בקהילה יש התעניינות, לפעמים היא על הגבול.
כשיצאתי מהצרכנייה, קיבלתי שיחת טלפון ממישהו שחיכה לתשובה ממני והתלבטתי אם להגיד לו את האמת שלא ממש נעימה, או להחליק איזה תירוץ. למזלי, השיחה התגלגלה ככה שלא הייתי צריכה להגיד לו מה שחשבתי. שמחתי על מזלי הטוב ונזכרתי בהודעה שקיבלתי מאחת המורות של הבת שלי, שסיפרה לי שהייתה להם שיחה והילדה הייתה מאוד פתוחה ושיתפה אותה דוגרי במה שחשבה והרגישה. אותי זה ריגש ושימח כי זה לא תמיד פשוט לנו להגיד את מה שאנחנו מרגישים וחושבים. לפעמים, אני מתפעלת מהילדים שלי. הם נותנים לי דוגמה אישית לא רעה בכלל ואפרופו הסקרנות, הם והאיש אף פעם לא מצליחים להבין את יצר הסקרנות הבלתי נשלט שלי ואני מדגישה שאני סקרנית ולא רכלנית, אבל עדיין הם לא מבינים אותי.
לפעמים, אני מתפעלת מהילדים שלי. הם נותנים לי דוגמה אישית לא רעה בכלל ואפרופו הסקרנות, הם והאיש אף פעם לא מצליחים להבין את יצר הסקרנות הבלתי נשלט שלי ואני מדגישה שאני סקרנית ולא רכלנית, אבל עדיין הם לא מבינים אותי
הם גם לא תמיד מסכימים אתי ועם התפיסות הרוחניות שלי, שכל מה שקורה לנו בא ללמד אותנו משהו. אין מפגשים סתם, לכל מפגש יש מטרה, שלא תמיד אנחנו מבינים אותה. אם נהיה ערניים, נשים לב שאנחנו כל הזמן מקבלים סימנים ואיתותים לגבי החיים שלנו. לפעמים, זה מפגש, או הילדים שלנו שמעירים את תשומת לבנו. לפעמים, סתם עובר אורח והרבה פעמים, זה מין קול פנימי שיוצא מתוכנו ומאיר לנו את הדרך הנכונה. לא תמיד נכון להגיד הכול דוגרי. לפעמים צריך להיזהר שלא לפגוע וגם אם מתעניינים במישהו, יכול להיות שלא באמת הייתי צריכה לשאול ככה בקול בצרכנייה. יכולתי לברר בשקט. מכל מלמדי השכלתי וכל חיי אני לומדת ומנסה להשתפר, להתגבר על הסקרנות ולשמור על הפה והלשון, עוד משהו שאני עובדת עליו והלוואי ואצליח.
