לאחרונה, השתלט לנו על השבתות בבית משחק קופסה – קאטן. אני ממש לא עפה עליו, אבל האיש והילדים תחרותיים אש, מתלהבים, נהנים ועוקצים את הזקנה שאני
לכל משפחה, יש את המנהגים וההרגלים המיוחדים שלה לשבתות ולימים רגילים. אצלנו, בימי שישי בצהריים, יש באופן קבוע מטבוחה חמה, במתכון מבית אימא, מעט שמן, עגבניות אדומות פלפל חריף שום ומלח, בלי תבלינים. רק מלח והטעם משובח. כשהמטבוחה מבעבעת, אני מטגנת חצילים ושניצלים דקיקים וקראנצ‘יים, עם חלה קנויה. בשבתות של קוסקוס, יש גם כפיתות וכל אחד מכין לעצמו כריך או שניים וזו ארוחה שאהובה על כולנו ולא משתנה כבר שנים.
את החלות שאני אופה, שומרים לשבת, אבל מותר לטעום מהן חתיכה קטנה, כשהן יוצאות מהתנור. אחרי הדלקת נרות שבת, אנחנו מתכנסים באופן קבוע בשולחן העגול במטבח, לתה צמחים ועוגה. זה הזמן שכולם רבים על ה“שישי בגולן“. כששרים “אשת חיל מי ימצא“, בערב שבת, כולם מחויבים להגיד שאבא מצא…
בבוקר שבת, אנחנו שותים יחד את הקפה עם עוגה חלבית מפנקת. כשהבנים יוצאים לתפילת ותיקין, באשמורת הבוקר, אז הם מחכים קצת שנסיכות היופי תתעוררנה. כשהם הולכים למניין של שמונה וחצי, אנחנו מתעוררות לקפה של שבת בבוקר יחד. יש לנו עוד כל מיני הרגלים ומנהגים ודברים שמיוחדים רק למשפחה שלנו, כמו למשל, משחקים לשבת. רק שלאחרונה, מאז שהמתבגרת קיבלה בבת–המצווה שלה את המשחק קאטן, השבתות שלנו סובבות סביב הקאטן. קאטן קטן לפני הקידוש בערב שבת, אחד מהיר אחרי הארוחה, רגע לפני שהילדים יוצאים, כמה סבבים בבוקר, אחרי התפילה, לפעמים, עוד אחד אחרי הארוחה ואם המתבגרים מגיעים בזמן מ“בני עקיבא“, אז סיבוב אחרון לפני צאת השבת וההבדלה.
הבעיה עם הקאטן שנכנס אלינו הביתה היא שכל המשפחה מתלהבת מהמשחק המוזר הזה, חוץ מהאימא שלהם, כלומר אני. לא ממש התחברתי לקונספט הזה של הבתים והשכונות והעיר והחלפת הקלפים וה-7 בום. אני יכולה לשחק פעם אחת במהלך השבת וגם זה בתחושה שאני עושה להם טובה גדולה והם, כולם, האבא וארבעת הילדים, תחרותיים אש. כולם משחקים בשיא ההתלהבות וכמה שיותר והעיקר לנצח. אני, משום מה, נטולת תחרותיות במשחקים האלה וגם בתחומים אחרים…
בואו, מדובר במשחק קופסה והם יושבים, משחקים, מבסוטים, כל כך להוטים לנצח ומתחרים על תואר אלוף הקאטן המשפחתי ואני, עם העיתונים שלי וספר השבת, צופה בהם נהנים. מדי פעם חוטפת מהם הערות על העובדה שאני לא משתתפת
מה עם שש בש?
עכשיו, בואו, מדובר במשחק קופסה והם יושבים, משחקים, מבסוטים, כל כך להוטים לנצח ומתחרים על תואר אלוף הקאטן המשפחתי ואני, עם העיתונים שלי וספר השבת, צופה בהם נהנים. מדי פעם חוטפת מהם הערות על העובדה שאני לא משתתפת ושכנראה שאני זקנה ברוחי.
האמת היא שיש בי איזה צד שאוהב משחקים של קשישים, כמו שש בש ורֶמי, לפעמים, גם דמקה, שדרך אגב, לפני הקאטן, כל אלה היו כוכבי השבת. אבל הקאטן הזה שנכנס אלינו כנראה קצת באיחור, ואיזה מזל, לא בא לי בטוב ואפילו ערער את מעמדי במשפחה.
לא פעם, אני חושבת להעלים להם אותו, רק כדי שלא יקניטו אותי על היותי זקנה. מצד שני, בלי שאף אחד ישמע, יש יתרון בזה שהן עסוקים כל כך. יש לי יותר זמן לעצמי, לסיים איזה ספר טוב ולישון עוד שעה או שעתיים ולהיות צופה מהצד. לראות את הארבעה והאיש, כלומר האבא שלהם, משחקים ושמחים. אני אוהבת את השבתות המשפחתיות שלנו עם כל המנהגים וההרגלים שהם רק שלנו ואולי יש אותם גם בבתים אחרים, אבל בשבילנו הם הכי כיפיים ומיוחדים.
