בחמישי הבא, יעלה המסך באולם התרבות ושחקני התאטרון הקהילתי יגישו את “קוויאר ועדשים”, קומדיה איטלקית מטורפת. ריאיון עם השחקנים. תגיעו לפרגן וליהנות
בשבוע הבא, ביום חמישי, בשעה 20:30, תעלה באולם התרבות בקצרין, ההצגה “קוויאר ועדשים”, של ג’וליו סקארניצ’י ורנצו טאראבוזי. את ההצגה תירגם לעברית דורי פרנס, הבימוי והעיבוד הוא של שרון עיני.
“קוויאר ועדשים”היא קומדיה איטלקית מטורפת, בשלוש מערכות. העלילה מספרת את קורות משפחה קשת-יום, בשנות החמישים, בנאפולי. המשפחה נאלצת לאכול סוכריות שקדים גנובות ומנסה למצוא דרכים יצירתיות על מנת לשרוד. כחלק מזה, הם מתחפשים למשפחה יותר ענייה, בשביל לקבל כסף ממשפחות עשירות יותר.
את שאר הפרטים של ההצגה תוכלו לדעת כבר ביום חמישי הקרוב. בינתיים, נפגשנו בחדר התרבות במתנ”ס קצרין עם שחקני התאטרון הקהילתי, שכולם תושבי רמת הגולן, כולם בעלי משפחות ועבודה, אבל יש להם תשוקה ענקית ואהבה לבמה. חלק מהם כבר שיחקו בהצגות ויש גם כאלה שזו הפעם הראשונה שלהם על הבמה. שוחחנו על החזרות, על הבמאית, שרון עיני ועל כמה חשובה להם התרבות בקצרין ובגולן.
שרונה שליסר: “יש לי בקשה אלייך. אני מאוד, מאוד, מבקשת שאנשים יגיעו לראות את ההצגה. אנחנו עושים עבודה קשה שנה שלמה. הדבר באמת הכי חשוב לי, ולנו כקבוצה, הוא שאנשים יגיעו ויפרגנו לתרבות ולדבר הנהדר הזה שנעשה פה במהלך שנה שלמה”
ספרו לי על החוויה של להתכונן להצגה פעם ראשונה
איתי אניעם: “אני אמנם שנה שנייה בתאטרון, אבל זו פעם ראשונה שאני משתתף במחזה וזה לא קל ולא פשוט. תקופה מאוד לחוצה. זה לשים את המשפחה במקום שני וזה לא קל לי. אני מקווה שהבנות שלי ייהנו מההצגה, כי בסופו של דבר, בשבילם אני עושה את זה. הם הסיבה שאני משתתף בתאטרון, בשביל הילדים שלי”.
חלי אוחנה: “תמיד אהבתי תאטרון, אז החלטתי לנסות. אמרתי שאם השתתפתי בהצגות בית ספר, אני יכולה לנסות. אהבתי לשחק, להיות מישהו שאתה לא ביום-יום. ההצגה נורא כיפית ומצחיקה ואני מחכה שנעלה להופיע. יש כבר התרגשות וזה כיף גדול”.
ובבית מפרגנים?
חלי אוחנה: “הבנות שלי ובעלי מאוד מתרגשים. הם גם עזרו לי להתכונן להצגה עם הטקסטים”.
לשחקנים הוותיקים, איך ההרגשה להתכונן להצגה?
אורי דביר: “אני שנה עשירית בתאטרון הקהילתי. זו חוויה. בהתחלה, פעם בשבוע, לקראת הסוף, קצת יותר. החברותא והקבוצה שנוצרת זה משהו שהוא קצת יותר מיום-יום בחיים. זו מין קבוצה שמתגבשת והכיף הוא שכולם באים. אני סב ל-16 נכדים ואב ל-6 ילדים וכולם נהנים לבוא והנכדים שלי כל הזמן שואלים מתי ההצגה עולה.
ירדנה גיטלמן: “בכל פעם, לפני שאני ניגשת להצגה, אני מוצאת שאיכשהו, הדמות שאני משחקת אותה יש לה נקודות השקה עם החיים שלי וכל מיני מקומות שאני מתמודדת אתם, או התמודדתי אתם. תמיד זה כמו רגע של חשבון נפש, פסק זמן כזה, להסתכל על המקום וזו גם חוויה וגם סוג של תרפיה”.
בהצגה יש הרבה שינויים בדמויות. כשחקנים, איך אתם חווים את השינויים האלה כל פעם מחדש?
נורית אורבך מאירוביץ’: “אני חושבת שזה כיף גדול, כי זה ממש כיף לשחק. את לא בדיוק מה שאת ביום-יום. למשל, בפעם הראשונה ששרון הגיעה, אז היא עשתה סבב ושאלה אותנו איזה תפקיד היינו רוצים והתייחסה לזה כי אני אמרתי שאני רוצה להיות המלכה-האם וזה מה שקיבלתי. בכל פעם מחדש, ההתרגשות חוזרת ואנחנו קבוצה של חלק ותיקים וחלק חדשים והחדשים הם כבר ממש חלק מאתנו, לפחות ככה אני מרגישה, והכל זורם וזה ממש כיף”.
נטלי גטה פפרמן: “ההצגה שאנחנו עושים בסוף השנה היא באמת תוצאה של מה שעבדנו עליו כל השנה. גם בחיים אנחנו משחקים דמויות ופה זו הזדמנות לעשות דמויות שאת לא תעשי במציאות. את מביאה קצת מעצמך בכל דמות וזה נותן אפשרות להיות מישהו אחר ואני נהנית מזה”
תגיעו, זה חשוב
איך זה לעבוד עם שרון עיני, בעלת ניסיון עשיר בתחום?
עינת אליס עופר: “היא מביאה את האדם שבה. אני באופן אישי חווה אותה כאחת שמצליחה לגלות אצלי צדדים שלא בחנתי אותם עד כה. אני חדשה בתאטרון ובכל פעם מחדש, אני נהנית לנתח בבית את מה שקורה אתי ועם הדמות שלי, ביחס לשרון והערות והארות. גם האינטראקציה עם הקבוצה מאוד עוזרת לי להכיר את עצמי וזה משהו שלא עסקתי בו בעבר. אמנם אני עובדת עם ילדים ותמיד אנחנו עושים להם הצגות, אבל עדיין לא ידעתי להסתכל על עצמי במראה והמראה שלי פה בעיקר זאת שרון. אני נהנית ממה שהיא גורמת לי להרגיש”.
נורית: “כל הבמאים הקודמים, והיו לנו כמה וכמה, הם תמיד היו בלחץ לפני ההצגה יותר מאתנו והלחיצו גם אותנו. שרון היא בסוג של שאנטי, לא מתרגשת והיא לא לוחצת וזה מרגיש שזה עובר לידה ואנחנו לא רגילים לזה, זה משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו רגילים”.
ירדנה גיטלמן: “שרון היא מקצוענית. נראה לי שהלחץ הוא חלק מהעניין ודווקא המקום הבטוח אתה הוא מאוד נעים ומאוד מאפשר גם לך לסמוך על עצמך. כיף גדול לעבוד אתה”.
כולכם עובדים ועם משפחות איך מוצאים זמן ללמוד טקסטים?
קרן שחר שקד: “לא היה לי כל כך הרבה טקסט ללמוד, אבל למדתי תוך כדי, כי לא יכולתי לזכור ולקרוא בלי להבין הקשרים, אז הייתי חייבת ללמוד תוך כדי עבודה על הבמה”.
ירדנה גיטלמן: “אני כותבת את זה. ככה זה נכנס לי. זה בנוי על יכולת של זיכרון והכתיבה עוזרת לי ללמוד”.
נורית אורבך מאירוביץ: “רק כשיודעים את הטקסט ומשחקים אותו, בלי נייר, רק אז, זה אמתי וזה מצליח, אבל אני גם קוראת את המחזה יותר מפעם אחת, על מנת להבין אותו”.
דודי נוימן: “למדתי כשמצאתי שעות פנויות, פינה פנויה לשבת ולקרוא ולחזור על השורות, אבל כשעושים את זה על הבמה זה, הרבה יותר חודר”.
יוסי מוסקוביץ: “אני קורא המון ובדרך הביתה מהעבודה, יש לי חצי שעה. אז במקום לשמוע חדשות, אני כל הזמן משנן. אם אני נתקע, אני חוזר אחורה ומתחיל מחדש. גם כשאני על האופניים, אני משנן את זה ואנשים חושבים שאני מדבר בנייד”.
נטלי גטה פפרמן: “אני הכי אוהבת את הסוף של ההצגה, אבל בואי לא נעשה ספוילרים. שיגיעו לראות וליהנות. אנחנו יכולים רק לומר שכל מי שיגיע, יצא עם חיוך וההנאה מובטחת”.
תוך כדי הריאיון עם השחקנים והבמאית, עוצרת אותי לרגע שרונה שליסר, אחת השחקניות ומבקשת ממני להעביר לכם את המסר שהוא הכי חשוב מבחינתם:
שרונה שליסר: “יש לי בקשה אלייך. אני מאוד, מאוד, מבקשת שאנשים יגיעו לראות את ההצגה, כי מה שקורה זה שאנשים לא מעריכים תרבות ואנחנו עושים עבודה קשה שנה שלמה. עוזבים עבודות, עוזבים משפחה, עוזבים ילדים ובאים לכאן ונותנים את הנשמה, גם אנחנו כשחקנים וגם הבמאית. הדבר באמת הכי חשוב לי, ולנו כקבוצה, הוא שאנשים יגיעו ויפרגנו לתרבות ולדבר הנהדר הזה שנעשה פה במהלך שנה שלמה”.
בנוסף לדברי שליסר, השחקנים והבמאית מבקשים להודות למתנ”ס קצרין ולמנהלת מחלקת התרבות, עדה סימוניץ, על ההשקעה והמשאבים ועל זה שחשוב להם שתהיה תרבות בעיר.
עלות כרטיס כניסה להצגה הנו 20 ש”ח. לכם רק נשאר להגיע וליהנות.
