בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. היום, זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא
חדר האוכל באורטל כשר, זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות–תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.
אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו, לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי, היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.
אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח, מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.
הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם מקפידים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום, זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.
פנייה להתחשבות
מאז קום המדינה, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה“ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד‘ הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור ואני מאמין שכך הדבר גם היום.
שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את “זכותי” מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי, או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצוניים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו “הפורום החילוני“, לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית
שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את “זכותי” מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי, או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצוניים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו “הפורום החילוני“, לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה“ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד‘. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג“ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה“ל, השנה.
אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה“ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ“ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.
בעקבות פסיקת בג“ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפייה, אלא פנייה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון יסוד שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.
ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות, אלא של בג“ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים, עם התזכורת לכבד את פסיקת בג“ץ, מיותר לגמרי ונועד בעיקר לעיני הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר. העריקה של סילמן נובעת מסיבות אחרות לגמרי, שאין להן כל קשר לנושא המאמר.
