שלג

המזגנים מחממים את הגוף, הזיכרונות מחממים את הלב. השלג בחלון, הבית חמים ונעים והלב הולך לזיכרונות מימי ילדותי, בחורף הצפתי

אני יושבת לכתוב את הטור, יום רביעי בבוקר. אתמול הבטיחו שירד שלג בכל הארץ, מהדורות החדשות התעסקו בשלג, בהיערכות העיריות והמועצות האזוריות. גם חברת החשמל הודיעה שהם מתארגנים לסופה הגדולה ורק אני הייתי סקפטית. חשבתי שאלו הבטחות שווא ולא יהיה שלג ולא נעליים, למרות שבני ביתי הביעו התרגשות גדולה וביקשו שלא אהיה משביתת שמחות. אכן, בלילה, מדי פעם, הצצנו כולנו בחלון והשלג לא הגיע, ירד רק הרבה גשם.

ראיתם? הקנטתי אותם, סתם מבטיחים לכם… לא היה כלום ולא יהיה כלום… אבל מסתבר שטעיתי. נו, טוב, גם אני טועה לפעמים.

הבוקר, התעוררנו למראות יפים ולבנים בצפון הגולן. אני אוהבת הפתעות ומבחינתי, זו הפתעה. אלינו, ליונתן, הוא עוד לא הגיע בשעות הבוקר המוקדמות, אבל כבר נהייתי יותר אופטימית שהתחזיות יתגשמו. באמת, בעת כתיבת שורות אלו, גם אצלנו יורד שלג, האדמה רטובה אז עוד לא נתפס, אבל המראה יפה. אני יושבת במטבח, הבית מחומם ונעים ומהחלונות הגדולים אנחנו צופים בפתיתי השלג שיורדים בחוץ. אני פחות אוהבת לצאת אל השלג, לא אוהבת שקר לי, אבל לשבת בבית החם ולהסתכל עליו יורד, זה מראה מרהיב שאני אוהבת.

לראות את הילדים שמחים כל כך מול איתני הטבע, זה ממלא לי את הלב. היו בעבר שנים שהשלג נתפס לכמה ימים אצלנו במושב. זו חוויה נהדרת לילדים ולחובבי השלג. פעם, חשבתי שאני רוצה להיות מגניבה ולצאת לסקי, כמו כל המגניבים, אבל במחשבה שנייה, התחרטתי. לא בא לי ליפול על השלג ולא בא לי שיקפא לי הפרצוף מהקור. אבל אני מפרגנת בכיף לאלו שאוהבים אותו ואני אמשיך ליהנות מלהסתכל עליו מהחלון.

הפספוס היחיד, שאני מרגישה עכשיו, זה שאין לנו תנור עצים בבית, כי אז זה היה ממש מוסיף לאווירה. היינו יושבים מול התנור, מחממים ידיים, שמים עליו ערמונים וקנקן תה. זה מזכיר לי את ילדותי.

ליד: אצל הוריי היה תנור נפט גדול, שבערבי החורף, היו מדליקים אותו בסלון והאש הייתה בוערת והיינו כולנו מתקרבים אליו, מחממים ידיים. אבא שלי היה קולה ערמונים, מקלף ומחלק לנו, קנקנן אלומיניום עם תה צמחים היה עומד על התנור כל הערב

אצל הוריי לא היה תנור עצים, אבל היה תנור נפט גדול, שבערבי החורף, היו מדליקים אותו בסלון והאש הייתה בוערת והיינו כולנו מתקרבים אליו, מחממים ידיים. אבא שלי היה קולה ערמונים, מקלף ומחלק לנו, קנקנן אלומיניום עם תה צמחים היה עומד על התנור כל הערב. היינו יושבים בסלון, צופים בטלוויזיה, שותים תה עם עוגיות של אימא ואוכלים את הערמונים של אבא.

השלג של השכן

אני יושבת וכותבת את הזיכרונות והשלג ממשיך לרדת. הזיכרונות מחממים את הלב, המזגנים בבית מחממים את הגוף. אני שואלת את הילדים אם ירצו שניסע לצפון הגולן לראות יותר שלג. הם שוב כועסים עליי, שאני לא מאמינה שגם אצלנו הוא ייערם. מעולם לא הייתי קטנת אמונה, יכול להיות שזה יותר משאלת לב. למה אני צריכה שהשלג ייערם בחצר ויקפיא לנו את המזגנים. עדיף ליהנות מהשלג של השכנים. אני לא אומרת את זה בקול לילדים, מסכימה לזרום אתם ולצַפות בשבילם שייערם השלג בחצר הבית.

בינתיים, בת ה-11 בזום, בחשבון. המתבגר, עם הפורטנייט, במחשב. למרות שחיכו לשלג, הם לא כמוני יושבים להסתכל עליו מהחלון. מחכים לערמה שאפשר יהיה לבנות בובה ולזרוק אחד על השני. הבכורה, ששמעה שהולך לרדת שלג השבוע, הגיע מהמרכז הביתה ליהנות מהחורף הגולני. היא שמחה שלא אכזבו והשלג באמת יורד. היא מכינה לשתינו קפה מהמכונה ויושבת אתי ליהנות מהמראה היפה בחלון.

כל שנותר הוא לסיים לכתוב את הטור ולחשוב מה מבשלים לארוחת צהריים, ביום מושלג, כשאימא בבית והילדים ממילא בחופשת קורונה שמתארכת. האמת, אצלנו בבית לא נראה שהם סובלים ממנה, ברוך השם.

“הכי מתאים ליום כזה זה מרק עוף חם, מלא בירקות“, אני אומרת להם והם ממש לא מתלהבים.

“אם כבר מרק חם, אולי תבשלי כבר גם קוסקוס אמתי“, מציע המתבגר, תוך כדי שירד למטבח, לקחת משהו לנשנש. הילדים התרגלו לאימא בבית, שמבשלת ואופה ומפנקת ובימים כאלה של חורף, כשבחוץ השלג יורד, באמת מתאים קוסקוס מפנק. מחשבותיי נודדות לחייל שלנו, שנמצא בשטח ובטח קר לו וזה קצת מכווץ לי את הלב, אבלהוא

גבר–גבר ובטח מסתדר, אני מנסה להרגיע את עצמי. בינתיים, השלג כאן הפסיק. נחכה שיחזור וייערם. אולי עד שייקראו שורות אלו, כבר יהיו לנו תמונות בשלג.

שיהיה לכולנו סוף שבוע חורפי, מבורך ושמח.