עקורים הם פליטים במולדתם. 35 שיחות עומק שערכה תמר מור סלע עם מפונים, בעיקר מהדרום וכן מהצפון, בשבועות ובחודשים הראשונים אחרי הפינוי
בשנתיים וחצי האחרונות, הרביתי לכתוב נגד הפינוי של יישובי קו העימות בצפון, ופה ושם, מתחתי ביקורת גם על הפינוי בדרום. כמובן שבשבעה באוקטובר חייבים היו לפנות את יישובי הדרום, אך נכון היה שיחזרו כעבור שבועות אחדים, למעט יישובים שנהרסו פיזית. גם בצפון, אני יכול לקבל בהבנה את הפינוי מיד לאחר השבעה באוקטובר, כאשר היה חשש מוחשי מפני פלישה דומה של חיזבאללה, וצה"ל לא היה ערוך להגן על היישובים. אחרי שבוע-שבועיים היה עליהם לחזור.
כתיבתי נגד הפינוי התמקדה בהיבטים הציוניים, ההתיישבותיים, הביטחוניים והקהילתיים. פחות עסקתי בהיבט האישי – מה עשה הפינוי למפונים עצמם.
בכך עוסק ספר שקראתי לאחרונה, "עקורים – מפוני שבעה באוקטובר על החיים בלי בית"; קובץ של 35 שיחות עומק שערכה תמר מור סלע עם מפונים, בעיקר מהדרום וכן מהצפון, בשבועות ובחודשים הראשונים אחרי הפינוי. כותרת הספר, "עקורים", מדויקת. היא מדויקת גם מהפן המשפטי – על פי המשפט הבין-לאומי, פליטים הם מי שנאלצו לעזוב את ביתם וארצם ואילו עקורים הם מי שנאלצו לעזוב את ביתם, אך נשארו בארצם. עקורים הם פליטים במולדתם. ההגדרה מדויקת גם מבחינה ספרותית, כאלגוריה לצמח שנעקר ממקומו. על הכריכה מופיע ציור של שורש מנותק.
זמן בלי קצה
דרך השיחות, ניתן להבין מהי משמעותו של בית לאדם ולמשפחה, מהי המשמעות של בית כמפעל חיים, מה המשמעות של בית קולקטיבי – קהילה, יישוב. לכן, זה מסמך לא רק מרתק, אלא גם חשוב, מעבר לסוגיית הפינוי.
בולט מאוד בספר הפער בין המרואיינים מהדרום ומהצפון. אלה ואלה חוו טראומה, אך טראומה שונה לגמרי בעוצמתה ובמהותה. המרואיינים מהדרום חוו את טראומת הטבח של השבעה באוקטובר ולכן מקומו של עצם הפינוי משני בחוויה שחוו ושעליה סיפרו. בצפון, עיקר הטראומה הוא עצם העקירה.
אביא ציטוטים אחדים מתוך הספר.
מרב רחף, מפלסים: "אני מעדיפה את רעש הירי מאשר להיות פה, במלון. אני מעדיפה לשמוע את זה מהבית. אני מעדיפה הכול מהבית. לא להיות בבית כל כך הרבה זמן, זאת חוויה מטלטלת".
את הדברים האלה היא סיפרה רטרואקטיבית על מה שאמרה לילדיה ב"צוק איתן". היא מבינה שכעת זה שונה. "אני יודעת שלא בטוח להיות עכשיו במפלסים. אם היו 'רק' קולות של ירי, הייתי נשארת. במקרה הגרוע, הייתי יוצאת לכמה ימים. אבל בטח לא לכל כך הרבה זמן. זמן בלי קצה. אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר וזה שבר".
הדס להב, שתולה: "פינינו את עצמנו מהדרום ומהצפון, כי טבחו בנו והפקירו אותנו ומאיימים עלינו ועכשיו מכנסים את כולנו בתחום המושב, קצת דומה למה שעשו ליהודים ברוסיה מסוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20. ריכזו את כולם באזור מסוים ונאסר עליהם לגור במקומות אחרים. מדינת ישראל, הקטנה ממילא, הצטמצמה עוד יותר… בגליל, יש עצים עם השרשה מעניינת: עצים שהשורש שלהם יכול לקדוח סלע כדי להגיע למים. כך גם אדם שגר במקום מסוים: הוא מתחיל להידמות לטבע סביבו, לבעלי החיים ולעצים. אם לא היית שם מספיק זמן, השורשים שלך קצרים".
מירהל'ה תלם, מצפה מתת: "אני מתגעגעת לבית. לתחושה של בית, לחלקת האלוהים הקטנה שלי, לגינה. חלק מהצמחים מת ושלכת מכסה הכול. אני מתגעגעת לנקות את הרצפה".
מיכה ביטון, נתיב העשרה: "כמו שתיל שנעקר, כך אתה מרגיש. נידף. מנסה לשתול את עצמך במקום שאתה לא מכיר כדי להזין את הצורך הבסיסי במים ואוויר. כמו לשתול צמח, שחייב אדמה, בתוך בטון. כך אני מרגיש… אני מתגעגע לבוקר בנתיב העשרה. להתעורר ולצאת לגינה, לראות את הסטודיו לקרמיקה של נעמה ואת האולפן, לקחת נשימה עמוקה ולומר, תודה אלוהים. בכל בוקר, הייתי אומר תודה על הבית, תודה על המשפחה, על החברים. עכשיו, כשאני נוסע לנתיב העשרה שחולל, אני מתגעגע להרגשה הזאת. לאט-לאט נחזור ונטפח את המושב. הוא יחזור לפרוח. אבל התחושה הזאת של בית? היא הגעגוע הכי גדול שיש לי".
זה לא הבית
ליאת כהן רביב, מטולה: "ישראל הוקמה על ידי בני נוער, שנמאס להם להיות פליטים. הם נתנו מתנה לדורות הבאים במובן הכי בסיסי – בית. אבל הבית, יסודותיו מעורערים… הפרויקט הציוני לא הסתיים… אני מתגעגעת לבקרים בבית. לצאת עם כוס הקפה למרפסת ולראות את הארץ המובטחת פרושה למרגלותינו, יפה ושקטה".
מירה'לה חרובי, בארי: "לא חשבתי שבגיל 89 אצטרך להתחיל חיים חדשים אחרי קטסטרופה כזאת, אבל אני חושבת על הדור הצעיר, על הנכדים שלי, על הנכדה שלי, שנרשמה לקליטה בבארי ועכשיו אין בית לבוא אליו. עברנו לצרעה, אחרי כמה חודשים במלון, כדי שיהיה לילדים לאן לבוא, אבל זה לא הבית. בארי היה הבית".
כאמור, הדברים נכתבו בשנה הראשונה אחרי השבעה באוקטובר, בהיותם עקורים. מעניין אותי מאוד לשמוע את המרואיינים היום, או בעוד שנים אחדות. איך הם רואים את הפינוי ברטרוספקטיבה, לאחר השיבה הביתה. אבל ניתן להסיק מה דעתם על הפינוי, מנחישותם שלא להתפנות ב"שאגת הארי".
סיפור לדוגמה – במהלך המבצע, יצאו חברי אחד הקיבוצים סמוכי-הגדר לסופ"ש הפגה בקיבוץ במרכז הארץ, שבו הורעפו עליהם פינוקים למכביר. אמרו ההורים: "לילדים היה כיף, אבל לנו זו הייתה פוסט-טראומה. חזרנו לטראומה של הפינוי".
עבר דירה. ביג דיל
בתקופת המאבק על הגולן, נאבקנו קודם כול מאבק לאומי, מאבק ציוני, מאבק על ערך ההתיישבות ועל עתיד המדינה וביטחונה, אך גם מאבק על הבית ומפעל החיים שלנו. ירון לונדון כתב באותה תקופה מאמר, שבו זלזל במאבק על הבית וכתב שהוא עצמו עבר דירה כמה וכמה פעמים, וזה ממש לא היה נורא. השבתי לו, שההבדל בין מעבר דירה לבין עקירה וחורבן מפעל החיים, הוא כמו ההבדל בין יחסי מין עם אהובה לבין אונס.
תמר מור סלע, "עקורים – מפוני 7 באוקטובר על החיים בלי בית", "ידיעות אחרונות" – ספרי חמד, 2025, ראשל"צ. 293 ע"מ
