כמה פעמים בחיינו אנחנו מקבלים בדיוק את מה שאנחנו מבקשים, רוצים צריכים ולא שמים לב להשגחה וליד ה’ ומקבלים זאת כמובן מאליו? עובר אורח מותש
התכוונתי להקליל קצת עם טור על אוכל ונוסטלגיות, אבל אימא שלי הזכירה לי שבשבוע הבא חל יום אזכרה של אחי מאיר ז”ל. כל החיילים והצעירים
היה לי פאנצ’ר בגלגל. היה תור גדול. כשחזרתי, לא היה תור, אבל הצמיגאי אמר שהוא לא יכול לתקן לי. התעצבנתי. בסוף, התברר לי (שוב): אנחנו
נדדה לי השינה, לא יודעת לאן. ניסיתי הכול, לא נרדמתי. עם מזגן, בלעדיו, לא נרדמתי. כפעולת תגמול, קמתי ולהכין לי קפה, אלא מה. יצאו מזה
להתחיל כל בוקר בהודיה, התעוררנו ונשמה באפינו. תודה! כל כך הרבה דברים לקחנו כמובנים מאליהם, עד ששכחנו את העיקר. כשמסתכלים על היש, הוא מתעצם וההרגשה
כמעט חודש שאנחנו בתוך המלחמה הנוראה הזאת. אני מנסה לחשוב טוב, להרגיע את הילדים ואת הסובבים אותי ולפזר מילים טובות עם תקווה, אבל בפנים הנפש
בכל מקום, נשים יוצרות מעגלי חסד לכל תחום שעולה בראשן והכול יחד, באהבה, בשמחה ומכל הלב. בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן עתידים להיגאל
בתוך החושך הנורא של האסון הלאומי שבא עלינו, צריך לחפש נקודות של אור, אחרת נשאבים. ההזדהות, העזרה ההדדית. זה הכוח הגדול שלנו, זו נקודת האור
ערב יום כיפור היה זמן מאוד מיוחד בבית הוריי. סבתא סולטנה ז”ל עם התרנגולות לכפרות, ריחות הקוסקוס והעוף הממולא, אבא הולך עם הקנדיל לבית הכנסת
אני, כן?, אני, שיכולה להתעלף מלראות עכבר. אני, שלא יכולה לראות מזרקים, דם ונחרדת מדקירות, כן? אני תרמתי השבוע דם והרגשתי על האוורסט השבוע, תרמתי
סוף אוגוסט. הסתיו כבר שולח שגרירים. החצב זקוף. עוד מעט נחליאלי. והמלך בשדה. בכל פעם מחדש, יש את התרגשות באוויר לקראת השנה החדשה .התחלות חדשות.
לא סיפרתי עד עכשיו: בפסח האחרון, המתבגר נפל ממתקן כושר ונחבל קשות בראשו. אמבולנס. מסוק. טיפול נמרץ רמב”ם. אלפים אמרו תהלים לרפואתו. עכשיו הוא מחלים.
