הקריאה להקמת מדינה פלשתינאית לא נדמה. גם טבח ה-7 באוקטובר לא השתיק אותה. דעתנים, ובראשם הנשיא ביידן, דוגלים ב”חזון שתי המדינות”. אלא שרעיון המדינה הפלשתינאית מת מזמן. ה-7 באוקטובר היה וידוא ההריגה שלו
גם היום, כמעט חודשיים לאחר הטבח בנגב המערבי, נשמעת ברמה הקריאה להקמת מדינה פלשתינאית על כל יהודה ושומרון (עם אי אלו “חילופי שטחים”). הנשיא ביידן מכריז שאחרי המלחמה יש לקדם את “חזון שתי המדינות”. חיים רמון רץ מאולפן לאולפן כדי לשווק את הסחורה המשומשת הזאת. תא”ל (מיל’) עיבל גלעדי מסביר, במאמר מלומד במוסף “הארץ”, שקיומה של ישראל מותנה בתמיכה האמריקנית, שמותנית לאורך זמן במימוש המדיניות האמריקנית – “חזון שתי המדינות” ועוד ועוד.
אלא שככל שישראל ניסתה ללכת בכיוון הזה, היא ספגה מכות קשות. הן כאשר קידמה זאת בהסכם עם אש”ף והן כשקידמה זאת בנסיגה ללא הסכם. לכן, רעיון המדינה הפלשתינאית מת מזמן. ה-7 באוקטובר היה וידוא ההריגה שלו. אחרי האסון הנורא, זה לא יקרה.
זה לא יקרה, כי הטבח הוכיח מה צומח בשטח שאנו נסוגים ממנו ומהן התוצאות. זה לא יקרה, כי הטבח הוכיח עד כמה מופרכת המנטרה שבמאה ה-21 אין משמעות לטריטוריה. זה לא יקרה, כי בשמחת תורה נוכחנו באופן מרוכז במה שנוכחנו למעשה לאורך שלושים השנים האחרונות. כדאי להציג את קיצור תולדות הזמן שחלף מאז הסכם אוסלו, כדי להבין זאת.
אוסלו א’-ב’
בהסכם אוסלו א’, ישראל הכירה באש”ף ונסוגה מעזה ובנותיה ומיריחו, תמורת התחייבות פלשתינאית להפסיק את המאבק המזוין. פרס הכריז שתמו מאה שנות טרור. ביילין הבהיר שהמבחן של ההסכם יהיה מבחן הדם – אם הטרור יימשך, ההסכם יבוטל וישראל תחזור מיד לשטחים שמהם נסוגה. העובדה, שבנאומיו – בערבית – ערפאת הסביר שמדובר בהונאה שנועדה להחזיר את אש”ף ליו”ש לצורך העצמת המאבק, כחלק מתכנית השלבים להשמדת ישראל, לא הרשימה אותנו במיוחד. טוב, זה מה שהוא אומר לבייס. מה שחשוב הוא מה שהוא חותם באנגלית, בחצר הבית הלבן, במחויבות בין-לאומית. אבל כאשר ערפאת נכנס ליריחו, הוא הבריח ברכבו נשק ומבוקשים ובהנהגתו, החלו מתקפות הטרור הקשות ביותר מראשית הסכסוך.
למרות זאת, ובניגוד לכל ההכרזות הרמות, ישראל שבה וחתמה עם אותו ערפאת על הסכם אוסלו ב’, שבו ישראל נסוגה משטחים נרחבים של יהודה ושומרון תמורת… אותה התחייבות של אותו ערפאת שהופרה בהסכם א’. התחייבות זו הופרה ביתר שאת מיד אחרי הסכם ב’. כל הסכם כזה טען את מכונת הטרור בעוד כלים, שמומשו מיד.
בתגובה, רבין הקפיא את מימוש הנסיגה הישראלית. הוא הסביר ש”אין תאריכים קדושים”, כלומר שכל עוד הפלשתינאים אינם מבצעים את חלקם ולא מפסיקים את הטרור, ישראל לא תבצע את חלקה ולא תיסוג. מי שהפשיר את המשך הנסיגה היה יגאל עמיר. פרס, שהחליף את רבין, שינה את המדיניות וישראל נסוגה מכל שטחי A ו-B, זולת חברון, שאת הנסיגה ממנה השלים נתניהו. במקביל, הטרור הפלשתינאי שבר את כל השיאים שידענו עד אז.
קמפ-דיוויד (1999)
אהוד ברק, שנוכח בתוצאות הרות האסון של הסכמי אוסלו, החליט לשנות כיוון. המסקנה שלו הייתה שהדרך של הסדרי ביניים מובילה למבוי סתום ולכן יש לבחור בדרך של הסכם קבע, הסכם שלום עם הפלשתינאים. בוועידת קמפ-דיוויד (1999), הוא ריסק את כל עקרונות הקונצנזוס הלאומי. הוא חצה את כל הקווים האדומים שרבין קבע לקראת המו”מ על הסדר הקבע והציג בנאומו המכונן בכנסת, נאומו המדיני האחרון, שבו הציג לכנסת ולציבור את מורשתו המדינית. את כל ה”לאווים” של רבין הפך ברק ל”הנים”. הוא הלך על כל הקופה. מדינה פלשתינאית עצמאית. בירתה – ירושלים. חלוקת ירושלים, כולל העיר העתיקה. העברת הריבונות על הר הבית לפלשתינאים. נסיגה מבקעת הירדן. קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67 וחילופי שטחים, שבהם ישראל תיסוג משטחים בנגב כפיצוי על גושי היישובים הגדולים ביו”ש, שיעברו לריבונותה. בתמורה, הוא ציפה מערפאת לחתימה על חוזה שלום בין ישראל לפלשתינאים, שבו יוכרז על סיום הסכסוך.
לערפאת לא היה כל קושי להונות את ישראל בהסדר ביניים, כדי לקדם את המשך מלחמתו בה. אבל לחתום במו ידיו על סיום הסכסוך, עם המדינה שאין הוא מכיר בזכות קיומה? לוותר על תביעת “זכות” השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים, והיא קודש הקודשים הפלשתינאי? את ההצעה הזאת הוא דחה על הסף.
בעקבות דחייתה, במקום לקום ולהכריז שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, ברק חזר שוב ושוב על המנטרה, שנשחקה עד שהייתה לזרא: “זאת ההצעה ואין בלתה”. אכן, כל הצעה, שבה ישראל עמדה על חלק מן הקווים האדומים של רבין, הוצגה אחרי הצעת ברק כ”סרבנית”.
ערפאת דחה את הצעתו של ברק בדם ואש ותמרות עשן; בגל הטרור הגדול והאכזרי ביותר מאז ראשית הסכסוך. הוא שלח מחבלים לפיגועי התאבדות רבי-נפגעים ברחבי הארץ. צלף שלו ירה בראשה של תינוקת. אנשיו ביצעו את הלינץ’ ברמאללה והצטלמו גאים בתמונת ידיהם המגואלות בדם הנרצחים. למעלה מאלף ישראלים נטבחו במתקפת הטרור הזאת. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה. כל זאת, כאשר שטחי הרש”פ היו כמדינה לכל דבר וצה”ל נמנע מלהיכנס אליהם כדי להשיב מלחמה שערה. באותן שנים, הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה.
טאבה
תחת מתקפת הטרור הזאת, ברק זחל לטאבה כדי לנסות לרצות את ערפאת. הוא הורה לאנשיו להציע לו כל מה שאפשר כדי להפסיק את האש לפני הבחירות. כאשר היועמ”ש אליקים רובינשטיין התרה בפניו שהצעת הסדר מרחיקת לכת כזו, ימים ספורים לפני הבחירות היא בלתי חוקית, הוא צפצף עליו ואיים להדיחו (רובינשטיין אישר זאת באוזניי, לאחרונה). אך גם את הצעותיו אלו דחו הפלשתינאים בבוז. מוחמד דחלאן “המתון” כינה את הצעות ברק – “חרטא”. אף על פי כן, בשידור הבחירות האחרון שלו, לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, שבהן התמודד מול אריק שרון, הוא אמר לציבור שאנו נמצאים במרחק של צעד אחד לפני השלום וביקש מנדט ללכת את הצעד הנוסף. אך הוא הובס בידי שרון.
“חומת מגן” וההתנתקות
שרון ביצע שני מהלכים גדולים – מבצע “חומת מגן” וההתנתקות. לאורך זמן, הוא נמנע ממתקפת-נגד גדולה והבהיר ש”איפוק זה כוח”. כאשר גל הטרור הגיע לשיאו, בחודש מרץ 2002, ובמיוחד לאחר טבח ליל הסדר במלון “פארק”, קיבל שרון את ההכרעה ההיסטורית – להכניס את צה”ל בכוח רב לשטחי הרש”פ ביו”ש ובעזה, להשמיד את תשתיות הטרור ולהחזיר את חופש הפעולה של צה”ל וכוחות הביטחון בשטחי הרש”פ. כך אכן עשה צה”ל ביו”ש. הגל השני של המבצע, שאליו גויסתי בצו 8 ואני יכול להעיד על כך באופן אישי, נועד להיכנס לרצועת עזה ולבצע בה אותה הפעולה שבוצעה ביו”ש. שעות ספורות לפני ההתקפה, קיבל שרון החלטה, שהתבררה כבכייה לדורות – לבטל את הפעולה ברצועת עזה. את ההבדל בין כמות ועוצמת הטרור מיו”ש, שבו צה”ל והשב”כ מסכלים מאות רבות של פיגועים בשנה, באמצעות מעצרים של המחבלים במיטתם בטרם יבצעו את זממם, לבין כמות ועוצמת הטרור מרצועת עזה, שבה צה”ל והשב”כ אינו פועל, אנו חשים על בשרינו לאורך כל השנים, מאז ועד היום. השיא היה ב-7 באוקטובר. ללא חופש הפעולה של צה”ל, קמו ברצועת עזה תשתיות טרור מפלצתיות, כוח שיגור תלול-מסלול, שמכסה את רוב שטחה של ישראל ולאורך השנים, ירה עשרות אלפי רקטות לעברה. מערכת מנהרות תת-קרקעיות חסרת תקדים בעולם, שמאפשרת להם לפעול מתוכן באין מפריע.
כאילו לא די בכך, הוביל שרון את ההתנתקות. בהתנתקות, ישראל לא נסוגה מעזה, כי היא נסוגה מעזה ומכל הערים הפלשתינאיות – רפיח, חאן יונס, דיר אל בלאח, בית סאחור והמרחב הכפרי – כבר ב-1994. זו הייתה השלמת הנסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת כל היישובים בגוש קטיף ובתוחמת הצפונית. הכול, באופן חד-צדדי, ללא כל תמורה וכבונוס – ישראל עקרה את יישובי צפון השומרון.
למה הוא עשה זאת? אחרי שראה את תוצאות הסדרי הביניים ואת דחיית ההצעה להסדר קבע, הבין שרון שאין לנו פרטנר להסדר, כי הפלשתינאים אינם מוכנים לוותר על דרישת “זכות” השיבה. לכן הוא ניסה דרך אחרת. לתת להם הכול, עד גרגר החול האחרון, ללא שריד של נוכחות צבאית, או אזרחית ובכך לא תהיינה להן כל תביעות וכל טענות על כיבוש וכד’.
בסיוע מאסיבי של כל העולם ושל ישראל, עזה תפרח, או בלשונו הפיוטית של פרס תהיה “סינגפור של המזרח התיכון”. ההצלחה הגדולה תלמד את הפלשתינאים, שכדאי להם להשלים עם קיומה של ישראל, כיוון שבשכנותה היא תשגשג. זה יהיה הלקח גם ליו”ש. אין ספק, שאילו אחרי הנסיגה הפלשתינאים לא היו תוקפים אותנו והגבול היה שקט, רוב גדול של הישראלים היו תומכים גם בנסיגה דומה מיו”ש.
אלא שהפלשתינאים פירשו אחרת לגמרי את ההתנתקות. על פי הנראטיב שלהם, מתקפת הטרור הביאה את ישראל לעקור חבל התיישבות. המסקנה: ככל שנגביר את הטרור, כך ישראל תתקפל ונצליח לעקור עוד חבלי התיישבות. במוקד הוצב הנגב המערבי, שכונה “עוטף עזה”.
כבר בעיצומה של ההתנתקות, הנסיגה הייתה תחת אש – ירי תלול-מסלול משטח הרצועה לתוך ישראל. מיד לאחר הנסיגה, כל השטחים שנסוגונו מהם היו לשטחי טרור ותוקפנות נגד ישראל. הטרור מעזה לא שבת ולו ליום אחד. התגובה הישראלית הייתה רופסת. ישראל רדפה אחרי “הודנא” ו”תהדיא” והתמכרה לניסיונות לקנות שקט זמני, כדי להימנע מפעולה ממשית; תפיסה שאצל נתניהו הייתה לאמנות: קניית שקט באמצעות פרוטקשן. שנתיים אחרי ההתנתקות, חמאס עלה לשלטון ואף הרחיב והעצים את הטרור מהרצועה, שעד אז נוהל בידי הרש”פ. ישראל בחרה “להכיל”. מדי פעם, יצאה לסבב, שבו הכתה באויב, אך לא הכריעה אותו והוא ראה בכך ניצחון, שטען את יכולותיו ובעיקר את המוטיבציה שלו, עד השיא ב-7 באוקטובר.
אולמרט וקרי
תשע שנים אחרי ניסיונו הכושל של ברק, שב אולמרט על הצעתו ואף בגרסה קיצונית יותר, כולל נכונות עקרונית ל”שיבה” של פלשתינאים לישראל. הפעם, לא עמד מולו ערפאת, ההוא מ”שלום של אמיצים”, ההוא – חתן פרס נובל לשלום, לצד רבין ופרס, ההוא שרק לו יש כוח לחולל שלום היסטורי עם ישראל. ביום שהוא מת, כל אלה שהסבירו שרק הוא הפרטנר, הסבירו שהוא היה קיצוני והמכשול ועכשיו יש לנו את אבו מאזן המתון. נכון, הוא מכחיש שואה מדופלם (קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטה סובייטית על “מחקר” המכחיש את השואה). נכון, הוא היה לאורך שנים מס’ 2 של רב-המרצחים ואף פעם לא סטה מדרכו. נכון, בוועידת קמפ-דיוויד, הוא הפעיל לחצים כבירים על ערפאת להקשיח את עמדתו בנושא “זכות” השיבה. אבל עכשיו, סיפרו לנו שהוא המתון האולטימטיבי ושאתו הסיפור אחר לגמרי.
אך כמו ערפאת, גם אבו-מאזן, דחה על הסף את הצעתו של אולמרט. הוא אפילו לא טרח להשיב עליה בשלילה. פשוט התעלם ממנה. כך הוא דחה את תכנית קרי, שגם היא לא הייתה שונה לגמרי מתכניות ברק ואולמרט, ושנתניהו ולבני, שניהלו עליה את המו”מ מטעם ישראל, קיבלו אותה. כך הוא דחה כל תכנית.
לעולם לא עוד
הנה, אחרי הטבח בנגב המערבי, שוב מנסים למכור לנו את חזון המדינה הפלשתינאית.
אחרי שנוכחנו בחשיבותו של השטח, יש המנסים לגמד אותנו לטריטוריה שרוחבה כמחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים בשמחת תורה. האם מישהו מאמין שנסכים שגוש דן, שבו מרוכזת מרבית אוכלוסיית ישראל, תהיה “העוטף” הבא – עוטף המדינה הפלשתינאית? זה לא יקרה. זה פשוט לא יקרה. הגבול המזרחי של ישראל לא יהיה אפילו מטר אחד ממערב לירדן.
בשלושים השנים האחרונות, אזרחי ישראל היו שפני ניסיון של הדרך הזאת. אחרי שראינו את התוצאות של יישומה החלקי, מישהו מאמין שנסכים להיות שפני ניסיון של יישומה המלא?! מישהו באמת מאמין בזה?
סיסמתם של הפלשתינאים ועוזריהם: From the river to the sea Palestine will be free.
ביום אחד, בחבל ארץ אחד, הייתה לנו טעימה – מה פירושPalestine free .
חלומם הוא לממש את החופש הזה בין הנהר לים. פלשתין חופשייה מיהודים. בכל אופן – מיהודים חיים.
על כך מתנהלת המלחמה כבר למעלה ממאה שנים.
הלקח של הטבח בשמחת תורה הוא – לעולם לא עוד.
עם ישראל לא ייתן את ידו להרפתקאות כאלו.
מי שעוד מהרהר ברעיונות הללו – מוטב שינסה לחשב מסלול מחדש.
