ביום האחרון לחייו, תשע שנים לאחר רצח בתו האהובה, חנך שמואל ראדה את בית הכנסת “תאיר שבת אחים” בקצרין. שמואל, שמצבו הבריאותי החמיר במהלך השנה האחרונה, זכה בהתגשמות חלומו להשתתף בחנוכת ה”מקדש מעט” שיזם לזכר בתו
“אנחנו נפרדים היום מצדיק, אשר הקב”ה הכשיר את חלומו לראות בהתגשמות מקדש מעט”, אמר הרב יוסף לוי, רב היישוב קצרין, בפתח מסע ההלוויה של שמואל ראדה, שהתקיים שעות ספורות לפני כניסת השבת, בפני קהל של למעלה מ-1,000 איש.
“שמואל נפטר ביום שישי – צדיקים נפטרים ביום זה, כך ראינו לנגד עינינו כיצד הקב”ה נפרד מצדיק. על אברהם נאמר שמת באותו יום בו נולד, כך שמואל, שמחר יום הולדתו”, סיים הרב בדברי הספד קצרים, עקב הקירבה למועד כניסת השבת.
אותה קהילה, אותה תפילה שאך ביקשה שיאריך ימים לשמוח בחנוכת ה”מקדש מעט” שיזם לזכר בתו, אותם לבבות נאלצו ללוות אותו פחות מיממה אל מנוחה אחרונה, לצידה של תאיר אהובת ליבו, כפי שאמרה האם, האשה, אילנה תבל”א: “המלך הלך אל מלכתו”.
הוא היה צלול עד שחייו תמו. הוא הבין את מצבו ולאן הדברים לוקחים אותו. בעלות השחר של יום פטירתו אף היטיב לחזור בפני בני המשפחה, לבקשתם, על עשרת מכות מצרים. כמה שעות לאחר מכן, בבוקר יום שישי, במודעות ובצלילות, הוא השיב נשמתו
ביום ראשון, בפתחה של “השבעה”, המה בית משפחת ראדה ממנחמים: לובשי מדים צבאיים, קצונה בכירה ואנשי קבע, שביסים וכיפות, אנשים של קודש וחול, משפחה, עם ישראל, מגיעים לחזק ידי משפחה שכורעת תחת משא שכול שאין כבד ממנו.
מהשיחות ומהזיכרונות, עלתה וצמחה שוב, באהבה, דמותו של שמואל, שנולד לפני 60 שנים בפוריה כפר העבודה, והשם הזה כבר מעיד עליו, על משפחתו והיישוב כולו, שהיו חקלאים, אנשי אדמה, שעבודה ותורה שכנו בקרבם בכפיפה אחת, ובין שתיהן זכה שמואל להתוות את דרך הארץ המיוחדת שלו, כי “היה לו שביל ישראל משלו”, אמרו בני הבית.
הוא האמין ביושר, באמת, אף אם תהיה נוקשה, כואבת, טובה, או רעה. לא אחת אמרו לו בקריצה כי הוא ישר כסרגל זה שיש חוד בצידו האחד, כי לעיתים היושר הזה גם ידע להכאיב. ובמקביל אהב לעשות טוב ונהנה מדרכו המיוחדת.
שמואל התחנך במערכת החינוך התורני בטבריה, אך היה גם מרדן, תאב לרדת אל שורש הדברים. כשהסבו בני הבית כמנהגם לארוחת שישי והפליגו בשיחה אל עומק פרשת השבוע, הוא נהג לא אחת להקשות מול קרובי המשפחה הדתיים, מעלה ניגודים שהתעוררו בקרבו, כי באמת רצה לדעת תמיד כיצד סתירות מתיישבות זו עם זו.
בצה”ל הוא רכש מקצוע צבאי כמכונאי טנקים והמשיך לשירות קבע בחטיבה 188, בתחילה בגדוד 71 ולאחר מכן בגדוד 53 כמנהל עבודה בסדנת טנקים בחיל החימוש, כפוף לקצין החימוש הגדודי ומנהל את כל המכונאים בבסיס חטיבת ברק. למרות שרשמית הוא יצא לגמלאות בשנת 2000, העידו עשרות אנשי הגדוד שהגיעו לחזק את המשפחה, שעד לשנייה האחרונה לחייו הוא היה שם אתם.
רשמית הוא יצא לפנסיה, בטענה שעדיף לצאת כאשר הוא נותן במלוא יכולתו, כדבריו: או שאני נותן מאה אחוז או שאני לא נמצא כאן. אבל הוא חי את הצבא ואת הגדוד עד יומו האחרון, שכן יש מורשת גדודית לאמור: ‘אינך עושה דברים לבד כאשר אתה איש חימוש גדוד סופה 53, יש אתך משפחה שלמה.
אחרי השחרור התעקש להמשיך בעבודה, התקבל ליקבי רמת הגולן וגם כאן נתן את כל כולו; אם דובר רק בשלוש שעות עבודה, הוא נתן שלוש שעות וחצי, אם צריך לייצר עוד קו של יין הוא היה נשאר, כי יש משימה לעשות וצריך לסיים אותה.
אולי הכאב על רצח בתו האהובה תאיר הצית בו את המחלה, אומרים בבית. מצד אחד הוא ביקש לא לחיות את הכאב ומצד שני הוא חי את זה בכל נפשו, פוקד את כל הדיונים בבתי המשפט. לעיתים, בגבור כאביו, הוא גם התפרק, בכה, ומי שעמד לצידו התפלל שהאדמה תבלע אותו ובלבד שלא לראות אדם מתמודד כך עם כאב נורא כל כך. אך מעולם לא התלונן ולא כעס.
הוא היה אב מיוחד לשלושת ילדיו רועי, אוהד ותאיר הקטנה, היה בו מכוחו ועוצמתו של אריה, סמלה של מלכות; היו בו מעדינותו ואצילותו של סוס. כאשר אילץ את ילדיו לפחות להכיר את בסיס האמונה הדתית הסביר: ביום מן הימים תשבו בחברה אחרת, ידברו אתכם, אולי ישאו תפילה, אני רוצה שלפחות תכירו את הבסיס, שתדעו מהן פרשה, הפטרה, תפילת שמונה עשרה, מהי מנחה, מהם תפילין. אני מניח אצלכם את הכלים האלה למשמרת, מה תעשו בהם? זה כבר תלוי בכם.
הוא היה צלול עד שחייו תמו. הוא הבין את מצבו ולאן הדברים לוקחים אותו. בעלות השחר של יום פטירתו אף היטיב לחזור בפני בני המשפחה, לבקשתם, על עשרת מכות מצרים. כמה שעות לאחר מכן, בבוקר יום שישי, כאשר ילדיו, אשתו ובני המשפחה לצידו, במודעות ובצלילות, הוא השיב נשמתו.
תאיר שבת אחים
ביום האחרון לחייו, תשע שנים לאחר רצח בתו האהובה, זכה שמואל לחנוך את בית הכנסת “תאיר שבת אחים”, נשא ברכת “שהחיינו” ואמר כי “זו הרגשה מצוינת להגיע לתסריט שהיה לי כל השנים האלה מאז הרצח. לציון בית מקדש קטן לזכרה של תאיר.”
שמואל העלה את רעיון בנית בית הכנסת כבר במהלך השבעה לתאיר, כשהגיעו לנחמו ראש המועצה לשעבר סמי בר לב, מהנדס המועצה ורבנים. זו הייתה בקשתו היחידה והיא הפכה למפעל חייו, עד אשר לפני שלוש שנים אושרו התכניות ובנובמבר 2013 הונחה אבן הפינה לבית הכנסת.
המימון גויס בידי המועצה המקומית כאשר סכום לא מבוטל הועבר בידי אורי אריאל, שר השיכון באותה תקופה, ומימון נוסף הגיע ממשרדי הדתות, הפנים והמועצה המקומית.
עמותת “שבת אחים” גייסה את הסכום להצטיידות פנימית של בית הכנסת בקמפיין ברשת הפייסבוק ובתוך מספר שבועות הם עברו את הסכום אותו הציגו ב”הד סטארט”. הזמר פאר טסי אף קיים בקרית שמונה הופעה שהכנסותיה קודש לגיוס סכום נוסף להצטיידות, הוא הגיע לחנוכת בית הכנסת ואף שר אל שמואל כאשר הוא יושב לצדו.
לטקס חנוכת המקום נקבעו שני תאריכים משמעותיים – האחד – 4 בינואר – יום הולדת של תאיר, שאמורה היתה להיות בת-23, השני ב-16 בינואר – יום הולדתו של שמואל. לבקשתו של שמואל, התקיים הטקס יומיים לפני יום הולדתו ה-60 שחל בשבת.
הטקס כלל קביעת מזוזה, שהתבצע בידי הרב לוי יחד עם שמואל ראדה ז”ל, דימי אפרצב וסמי בר לב.
“אני יודע ומרגיש שאזכה להיות בטקס הפתיחה ומתכנן להגיע לתפילות השבת. לא אתן לסרטן להכניע אותי. אם בתשע השנים האחרונות הצלחתי לקום כל בוקר ולחיות, שום מחלה לא תשבור אותי עכשיו”, אמר שמואל לכתבת מעריב טל אריאל אמיר שראיינה אותו שבועיים לפני פטירתו.
אל מול בית הכנסת הנבנה אמר שמואל באותו ראיון: “זה בדיוק מה שראיתי בדמיון שלי, אני אוהב את גווני השמנת, את החלונות עם הקשתות וגם את המיקום. כשראיתי את התכנית על הנייר זה עשה לי טוב. הרגשתי שהארכיטקטורה מייצגת את תאיר בכבוד. בית הכנסת נותן לי תקווה בלב, הוא כמו בית המקדש הקטן שלי, כאילו תאיר ממשיכה לחיות דרך המקום הזה. אם הייתי מקדיש לה ספר תורה – היו מוציאים אותו אחת לשישה שבועות. בית הכנסת, לעומת זאת זה חיים, הוא תמיד פעיל.
אילנה האשה והאם שתבל”א, הוסיפה ואמרה: “בימים האחרונים ראינו נסים גלויים, רציתי להוביל אותה לחופה, אבל לא זכיתי. זכיתי להקים בית לקדוש ברוך הוא. ואז אלוהים לקח אותי ואת שמואל בשתי ידיים והראה לנו את כל האהבה והחיבוק של העם הזה. אני רוצה להודות לקדוש ברוך הוא ואני רוצה להודות לך שמואל. נלחמת להקים את הבית הזה, והנה החלום קורם עור וגידים. זכית”.
דימי אפרצב, ראש המועצה המקומית קצרין, ציין בתחילת השבוע, כי הוא מלווה את הפרויקט מהרגע הראשון שנבחר להיות ראש מועצה. למעשה, העברת השרביט של ראש המועצה סמי בר לב אליו היתה דרך הנחת אבן הפינה לבית הכנסת”, הוסיף.
בראיון לאולפן וואלה! NEWS הוסיף אפרצב כי: “בפגישה עם שמואל ואילנה הבטחתי, מה שאני בדרך כלל לא עושה, שנביא את הפרויקט אל סיומו ואני מאוד שמח שניתנה לנו הזדמנות אכן לסיים ולתת לשמואל אפשרות לזכות ולראות את בית הכנסת חי וקיים.
“שמואל היה אדם חזק, צדיק, מאוד מיוחד, איש צבא לשעבר, עם אופי מאוד מיוחד, שהחזיק את עצמו והחזיק מעמד ואנחנו עשינו את כל המאמצים הנדרשים כדי לזרז את התהליך מצד אחד ומצד שני לא לפגוע באיכות הפרויקט עצמו. קצרין הוא יישוב קהילתי קטן, במהות שלו הוא יישוב חם, אנשי הקהילה מכירים זה את זה, ועבורנו זו היתה טרגדיה לכל משפחה. זה סוג של סגירת מעגל שמאד חשוב להחזרת היישוב לשפיות.
“בערב לפני הפתיחה דיברתי עם אילנה ועם שמואל כשהיה בבית החולים, הוא בירך וחיבק אותי דרך הטלפון, וכשהגיע אל האירוע עצמו שוחחנו והתחבקנו. שמואל היה מאוד חלש והיתה לי תחושה שזה למעשה סוג של פרידה”.
אמבולנס המשאלות הגשים את החלום
במלך השנה האחרונה, החמיר מצבו הבריאותי של שמואל, בניית בית הכנסת “תאיר שבת אחים” הלכה והתקדמה, אולם סביב הגעתו לאירוע שאותו יזם והגה ריחפה עננה כבדה של חוסר ודאות. כאשר נודע לראשי מד”א על הקושי להגיע לחנוכת בית הכנסת הוחלט לסייע לו בהגשמת משאלתו.
לשם ביצוע המשימה גויס אמבולנס המשאלות המיוחד של מד”א שמטרתו להגשים חלומות של חולים הנמצאים במצב רפואי קשה וצוות מיוחד בראשותו של פאראמדיק מד”א משה מור יוסף, ראש מד”א בגולן.
בבוקר חנוכת בית הכנסת הגיע צוות אמבולנס המשאלות של מד”א לבית החולים פוריה על מנת לקחת את האב הנרגש וללוות אותו לאורך כל יומו של העוצמתי.
משה מור יוסף שליווה את שמואל ראדה ז”ל סיפר: “מאז הרצח המזעזע של תאיר בבית הספר בשנת 2006 כשהגעתי לטפל במקום כפאראמדיק ועד היום ליווינו את המשפחה היקרה והמיוחדת הזאת בתחנות שונות, הרגשות הם מעורבים מאוד, מצד אחד שמחה גדולה שהצלחנו אתמול להגשים את חלומו של שמוליק ז”ל להגיע לחנוכת בית הכנסת ולראות את ההתרגשות הגדולה שאחזה בו ומנגד – העצב הגדול על פטירתו. זו זכות גדולה שנפלה בחלקי ללוות אותו להגשמת משאלתו האחרונה ואין לי ספק שהמשפחה נכנסה לליבם של כל עם ישראל. אני מחזק את ידם של המשפחה ומששתף בצערם העמוק”.
אילנה ראדה אמרה כי “ביום מיוחד זו רקמנו את החלום ביחד עם אנשים מדהימים שנרתמו לעזרתנו, בהם אמבולנס המשאלות של מד”א שישר וללא היסוס התגייס לעזרתנו. במד”א סייעו לנו וכיבדו אותנו עד הרגעים האחרונים של הטקס. אין בפי מילים להודות למד”א ולצוות של האמבולנס שהיו מדהימים אחד אחד ועשו הכול באהבה. אזכור זאת לעולם”.
מנכ”ל מד”א אלי בין הוסיף כי “סיפורה של משפחת ראדה נגע בליבו של כל אחד ואחת במדינה והיוזמה של שמואל להנציח את זכרה של תאיר ז”ל באמצעות קריאת בית כנסת על שמה ריגשה עמוקות. עם התברר הצורך בסיוע לשמוליק גייסנו את אמבולנס המשאלות לצורך הגשמת המשאלה ואני נרגש לדעת שהצלחנו להגשים את משאלתו האחרונה. בית מגן דוד אדום משתתף בצערם של אילנה ובני משפחת ראדה “.
הרב דוד מנחם: בואי כלה, בואי כלה
בעת שליוותה קהילת קצרין את שמואל למנוחתו האחרונה, כתב כך הרב דוד מנחם מירושלים בדף הפייסבוק שלו: “בערב שבת פרשת בֹּא, נקרא ובא שמואל ראדה לישיבה של מעלה. יצאה בתו תאיר לקראתו כשהיא לבושה בבגדי כלה ומלאכי השרת מקיפים בכבודה. השבת תהיה ‘שבת כלה’ שלה. אמש בנוּ לה בית והקימו את חופתה בשבת אחים יחד.
ניגשה תאיר הכלה לאביה ונשקה לו. אמרה לו: ‘אבא שמואל, זכית למה שלא זכה שמואל הנביא. ששמואל הנביא תכנן את בניין המקדש ומסר תכניותיו לדוד, ודוד מסרן לשלמה בנו. ואתה אבא שמואל תכננת, וזכית לראות את מקדשי עומד על תלו’. נתחבקו ובכו. אמרה לו ‘אבא. בית זה שבנית לשמי נלך אליו מידי פעם. וכשנבקר בו נראה את אימא שיאריכו ימיה’…
… נתפזרו כל המקיפים והסקרנים וברכו זה לזה ב”שבת שלום” ונשארו תאיר ושמואל בפרוזדור. וכרגע לפני שנכנסה שבת כלה, בא ענן לבן ואסף את האב ובתו לחופת האור הצפונה להם. וקול שיר מהדהד מימינם ומשמאלם: “בואי כלה, בואי כלה”.
