הוא היה מפקד סיירת מטכ”ל, רמטכ”ל מצוין ושר ביטחון מעולה, שהצליח בשכל ישר חף מהתלהמות להתגבר על אינתיפאדת היחידים. הוא הצליח מדי ועל יד נתניהו זה לא עובד. משה בוגי יעלון הוא איש השנה תשע”ו
שנת תשע”ו נפתחה בפיגוע רצחני. אלכסנדר לבבוביץ’ נרצח בפיגוע יידוי אבנים בירושלים. היה זה האות למתקפת טרור קשה שבה נרצחו 40 ישראלים. במשך חודשים, במקומות רבים בארץ, אירעו מדי יום פיגועי טרור.
מאפייני מתקפת הטרור תשע”ו היו שונים מכל מה שהכרנו בעבר. הם זכו לכינוי “אינתיפאדת היחידים” ולהגדרה המקצועית “פיגועי השראה”. המאפיין של המתקפה הוא שלא עמד מאחוריה ארגון, לא עמדה מאחוריה מפקדה; היו אלה אנשים, נשים, נערות ונערים שלקחו סכין, או מספריים, או אחזו בהגה המכונית ויצאו, על דעת עצמם, לרצוח יהודים. בתקופת הכיבוש הירדני בירושלים, נהגו הירדנים לטעון שחיילים שירו מן החומות לעבר ישראלים הם “המשוגע התורן”. גם ערפאת ניסה לתאר את הטרור שהניע במתקפות הקודמות כספונטני. אז זה היה שקר. הפעם זו האמת.
אין בעובדה זו כדי לפטור כהוא זה מאחריות את ההנהגה הפלשתינאית. פיגועי היחידים הם פיגועי השראה – הם נעשו בהשראת ההסתה במסגדים, ברשתות החברתיות, בתקשורת הממוסדת ובמערכת החינוך. אל אלה, נוספה השראת הטרור חסר המעצורים של דאע”ש, שהצית את דמיונם של המוני מוסלמים בכל העולם וגם באזורנו. הייחוד של טרור היחידים הוא הקושי לפעול נגדו. קל יותר לפעול נגד תשתיות טרור, נגד מפקדות טרור, נגד חוליות טרור. קל יותר להפעיל נגדם מודיעין, קל יותר להגיע אליהם לפני פיגוע, או לאחריו וקל יותר לפעול נגדם. אבל איך ניתן להגיע לנערה בת 15, הנוטלת פתאום סכין גדולה ממטבח ביתה והולכת לטבוח ביהודים?
כל פיגוע כזה יצר השראה לעוד פיגוע ולעוד פיגוע ונוצרה תחושה של אובדן שליטה. אף אחד לא ידע לתת פתרון לסוג הטרור החדש. כאשר המציאות מורכבת וגורמים אחראיים מחפשים פתרונות אמת – זו שעתם של הדמגוגים הפופוליסטיים, של נביאי השקר, המוציאים מהבוידעם את רפואות האליל הישנות. אלה קוראים לפתרון מדיני, כי אין פתרון צבאי. ואו! גאונים! איך לא חשבנו על זה קודם? הרי אותם רוצחים יצאו לרצוח יהודים כי הם רוצים הסדר מדיני, הם מחפשים פתרון של שלום. הרי למען השלום הם רוצחים יהודים. אם ישראל רק תציע הצעה מרחיקת לכת, הם יכתתו סכיניהם לממחטות. כאילו לא נוכחנו, ב-25 השנים האחרונות, שדווקא ויתורים ישראליים הביאו לגלי הטרור הגדולים ביותר. האם לא נוכחנו שכל הצעותינו, מרחיקות הלכת ביותר, העצימו את הטרור והסלימו אותו? האם לא ראינו שכל ההצעות שהצענו לפלשתינאים נדחו?
מנגד – הדמגוגים הפופוליסטיים עם רפואות האליל של כוח ועוד כוח ועוד כוח, של להיכנס באימ-אימא שלהם, ולשרוף את כל הגשרים ולהטיל ענישה קולקטיבית על כל הפלשתינאים ולהרוג ולאבד ולהרוס ולהחריב, כי “אין ערבים אין פיגועים”… כמו לכבות אש עם ג’ריקן דלק.
יש לציין שהממשלה וצה”ל נהגו באחריות. מצאו את הדרך לפעול נגד המסיתים, פעלו בעוצמה נגד המחבלים וסביבתם הקרובה; חיילי צה”ל, שוטרי מג”ב ומשטרת ישראל, גם אזרחים מן השורה, גילו נחישות, אומץ וחתירה למגע והסתערו על המחבלים במקל, בסרגל מה שבא ליד, אפילו עגלת סופרמרקט וגיטרה היו לנשק מגן. רובם הגדול של המחבלים נהרגו, או לפחות נפצעו. אם בראשית מתקפת הטרור, ההצלחה הביאה להסלמה ודומה היה שהיא רק תלך ותגבר, לאחר חודשים אחדים, עקומת הטרור ירדה באופן משמעותי. הפלשתינאים ותומכיהם בארץ ובעולם התבכיינו על “הוצאות להורג” ועל המאסרים ההמוניים, אך היו אלו פעולות נחושות, נכונות ומידתיות, בלי לפגוע בכל הפלשתינאים כאילו אין מחר, אלא מתוך ראייה רחבה ואבחנה בין כלל הציבור לבין הטרוריסטים. אף שבשבוע האחרון, סביב חג הקורבן, חלה שוב הסלמה, החודשים האחרונים הם הוכחה שניתן לעצור את הטרור ואני מעריך שהגל הזה יגווע או ידוכא במהרה.
תובנה ריאלית
איש השנה תשע”ו הוא האיש המזוהה בעיניי כאחראי המרכזי למדיניות החכמה ולתגובה הנחרצת שניצחה את מתקפת הטרור, בלי להצית בערה כללית – שר הביטחון לשעבר, משה בוגי יעלון. יעלון, שכסגן הרמטכ”ל במבצע “חומת מגן” וכרמטכ”ל בשנים שלאחר המבצע, היה דמות מרכזית בדיכוי מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך, הידועה בשם החיבה “האינתיפאדה השנייה”; יעלון, שכשר הביטחון הוביל יחד עם רה”מ והרמטכ”ל לשעבר את מבצע “צוק איתן” שהפסיק כמעט לגמרי את טרור הטילים לאחר 14 שנה, הוא האיש שהוביל את ההצלחה בהתמודדות עם מתקפת הטרור המורכבת הזאת, שלכאורה אי אפשר לנצח אותה.
בעמדותיו המדיניות, יעלון יותר נץ, או בלשון התקופה – יותר “ימני” מנתניהו. הוא התנגד לנאום בר-אילן ומעולם לא הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. יעלון מזוהה בעיקר עם הגישה של ניהול הסכסוך; תובנה ריאלית שכיוון שהסכסוך אינו על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכותו של העם היהודי למדינה, אין לו פתרון בעתיד הנראה לעין. כל עוד זה המצב, כל ניסיון לפתור את הסכסוך יביא לתבערה, כפי שהיה במקרים שבהם נעשה ניסיון כזה.
אולם מצד שני, הפלשתינאים נמצאים כאן. הם חיים אתנו וימשיכו לחיות אתנו, הם ראויים לחיים בכבוד, לכלכלה משגשגת וחיים טובים להם יועילו גם לנו. לכן, אין לשרוף גשרים, אין להצית תבערות מיותרות, יש לחתור לשיפור מתמיד במצבם ולשיפור ביחסים בינם לבנינו. יש לחתור לשלום כלכלי. לצד מאבק נחרץ וחסר פשרות בטרור, יש לסייע ולקדם את מי שאינם שותפים לטרור.
הכול, תוך הבנה שהמאבק על הארץ לא תם, וגם אם הוא גובה מאתנו מחיר, הוא לא ירָפה את ידינו ולא יגרום לנו להיכנע, מצד אחד ומצד שני, הוא לא יגרום לנו לאבד את ערכינו, את מוסר הלחימה שלנו, את ערכי טוהר הנשק שהם היתרון המוסרי שלנו, שהוא מכפיל כוח אדיר, המבדל אותנו מן השכונה המטורפת בה אנו חיים. ניהול הסכסוך בתבונה היום, הוא הדרך היחידה להתקדם לעתיד אחר, שבו אולי ניתן יהיה להגיע לשלום המיוחל.
באווירה הפוליטית בישראל בשנים האחרונות; אווירה של הקצנה ומחנאות, קשה למי שאינו זורק סיסמאות דמגוגיות, למי שאינו מתלהם, למי שמביט נכוחה במציאות המורכבת ואינו בורח מן המורכבות; בוגי יעלון הוא חריג במערכת הציבורית הישראלית. לכן, מי שהיה הגיבור של תשע”ו, היה גם מי ששילם את המחיר הפוליטי והציבורי הגבוה ביותר, אך הוא גם האיש שעשוי להציג אלטרנטיבה שפויה למערכת המקצינה.
אמירה מנהיגותית
בוגי יעלון הוא איש השנה בזכות הנהגת המאבק במתקפת הטרור, אך גם בשל ארבעה אירועים שבהם היה בעין הסערה.
האירוע הראשון היה עוד בשלהי תשע”ה – סוגיית הריסתם של בתים שנבנו באופן בלתי חוקי בבית אל. יעלון הוא אחד התומכים הגדולים של ההתיישבות ביו”ש וראשי המתיישבים יודעים זאת ומכירים לו תודה. אולם הוא מתנגד לפריעת חוק וכריבון ביו”ש, הוא אמון על אכיפת החוק. כאשר נבנו בתים בלתי חוקיים על פי כל קנה מידה (גם ללא אישור היישוב ותוך פגיעה בשכנים בתוך היישוב) ובית המשפט הורה להרסם, הוא פעל על פי חוק. כאשר גורמים קיצוניים הפכו את אכיפת החוק הזאת לסלע המאבק על ארץ ישראל, כביכול, והשר בנט, שלעתים מפתיע בגילוי מנהיגות, נתן במקרה הזה לזנב לכשכש בו וכאחרון המתלהמים עלה על הגג עם העבריינים, יעלון לא התכופף וקיים את החוק. זה היה העימות הראשון שלו עם הגרעין הקשה של הימין.
האירוע השני, היה אחד האירועים המסעירים ביותר בתשע”ו – פרשת החייל היורה, אלאור אזריה. לצד הנחישות והחתירה למגע, שאפיינו את התגובה הישראלית לפיגועי הטרור, התגלתה גם רוח אחרת, בעייתית ומבישה, שבאה לידי ביטוי בכמה ניסיונות לינץ’ במחבלים, אחרי שנוטרלו ונתפסו בחיים. מעשהו של אזריה אינו שייך לקטגוריה של הגבורה והנחישות מול מחבלים בפיגוע, אלא לקטגוריה של מעשי הלינץ’. הוא ירה בראשו של מחבל גוסס שלא היווה כל סכנה, דקות ארוכות אחרי תום האירוע ונטרול המחבל. האירוע הזה צולם והופץ בכל רחבי העולם.
כאן נדרשה אמירה מנהיגותית. בראש ובראשונה, חשוב היה להבהיר לחיילי צה”ל ולציבור, שמעשה כזה הוא פסול, אינו הולם את דרכו של צה”ל, את ערכיו, את המשמעת המבצעית, את החוק, את מוסר הלחימה. זאת האמירה המנהיגותית החשובה ביותר, המתחייבת במקרה זה.
לצד זה, שנייה בחשיבות, הייתה גם האמירה המדינית. במשך שנים רבות, עושה האויב יחד עם סייעניו הישראלים, מאמץ ניכר לערער את האמון במוסריות של צה”ל, להציג את צה”ל כצבא קלגסים ורוצחים ולהעליל עליו עלילות דם נוראיות. ראינו זאת בנאומיו של אבו מאזן באו”ם, בפעילות של “שוברים שתיקה”, בדו”ח גולדסטון ובמאמרים ב”הארץ”. ההצגה הזאת היא מרכיב מרכזי במלחמה נגד ישראל, לא פחות מהטרור. ישראל עושה כל מאמץ להדוף את עלילת הדם, להפריך את השקרים, לשוב ולציין שצה”ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.
מעולם לא זכה האויב לתחמושת כזאת, כמו אותו צילום שכאילו אושש את העלילות. מטרתם המידית הייתה להציג את החייל היורה כמייצג דרכו של צה”ל. הייתה זו חובתה של ההנהגה לבלום את עלילת הדם ולהבהיר באופן חד-משמעי שמדובר בחריג שבחריגים, שזו אינה דרכו של צה”ל, שאלה אינם ערכי צה”ל.
האמירה המנהיגותית לא התייחסה לצד הפלילי, המשפטי. בנושא הזה יפסוק בית המשפט. האמירה המנהיגותית התייחסה לצד הערכי, המבצעי, המוסרי. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ”ל אמרו את מה שחובתם הייתה לומר.
אולם מיד החל צונאמי עכור של תמיכה באזריה. בגילוי בוטה של חוסר מנהיגות, נתניהו התקפל ונסחף בזרם העכור. יעלון, בניגוד לנתניהו, הוא מנהיג אמתי; מנהיג הפועל על פי מצפן, לא על פי שבשבת. הוא לא נסחף. כך, הגרעין הקשה של חסידי נתניהו החל לעבוד שעות נוספות, יחד עם הימין הקיצוני, במסע הסתה ושיימינג נורא נגד יעלון, כפי שעשו נגד ריבלין שנה קודם לכן.
הדחה שערורייתית
האירוע השלישי היה נאומו של סגן הרמטכ”ל, ערב יום השואה, שבו הוא אמר שהוא מזהה בחברה הישראלית תהליכים המזכירים את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. היו אלה דברי בלע, אמירה חמורה ביותר. בנושא זה, יעלון עשה טעות חמורה, כאשר נתן גיבוי לסגן הרמטכ”ל על מה שאינו ראוי לגיבוי.
ניתן להבין את הסיטואציה שגרמה לתגובתו. כל אלה שבמשך שבועות הסיתו נגדו, הפנו את אשם לעבר סגן הרמטכ”ל ובנוסף לביקורת מוצדקת על אמירתו האומללה, הם הסיתו נגדו, ביזו אותו והציגו קצין מצטיין ואמיץ כבוגד. יעלון חש שמדובר בהמשך המסע למען אזריה, להמשך ההסתה נגדו.
טוב היה עושה אילו יצא נגד ההסתה וההכפשות כלפי סגן הרמטכ”ל, אך באותה מידה היה מגנה את האמירה החמורה. לא הייתה כל הצדקה לגיבוי שנתן לסגן הרמטכ”ל. במקרה הזה שר הביטחון כשל.
האירוע הרביעי היה הדחתו, למעשה, מתפקיד שר הביטחון והעברת התפקיד לליברמן. לכאורה, מדובר במהלך פוליטי לגיטימי. נתניהו רצה להרחיב את הממשלה. “ישראל ביתנו” היא המועמדת הטבעית לתפקיד. הדרך היחידה להכניס אותה לממשלה הייתה מתן תיק הביטחון לליברמן וליעלון הוצע תיק החוץ.
לכאורה. רק לכאורה. למעשה, מדובר במהלך ציני ומכוער הרבה יותר. בשעה שיעלון הוביל את המערכה בטרור, ליברמן עמד בראש הדמגוגים הפופוליסטיים שרקדו על הדם, למען רווח פוליטי. שבועות אחדים לפני ההדחה, הגדיר נתניהו את ליברמן כמי שאינו ראוי להיות אפילו פרשן ביטחוני וכמי שהכדורים היחידים ששרקו ליד אוזניו הם כדורי טניס.
לפתע, בתוך שבועות, מדיח ראש הממשלה שר ביטחון מצוין, שהיה רמטכ”ל מצוין, שהיה מפקד סיירת מטכ”ל ומילא במשך עשרות שנים את התפקידים המורכבים ביותר בצה”ל וממנה במקומו את מי שהוא עצמו הגדיר כלא ראוי להיות אפילו פרשן ביטחוני. איזה חוסר אחריות. אם הוא אינו ראוי להיות פרשן – ראש הממשלה מפקיר בידיו את ביטחונה של מדינת ישראל? ואם הוא ראוי לעמוד בראש מערכת הביטחון, למה ראש הממשלה הכפיש והשמיץ אותו בצורה כל כך בוטה, תוך שימוש לשווא בביטחון המדינה? כך לא נוהג מנהיג הפועל על פי מצפן. כך נוהג מנהיג הפועל על פי שבשבת.
לאורך כל ימיו כראש הממשלה, ידע נתניהו לסלק מדרכו כל מי שקצת התחזק, מתוך פרנויה שהוא מאיים על שלטונו. כך סילק מדרכו את משה ארנס, איציק מרדכי, דוד לוי, דן מרידור, כחלון, גדעון סער, ריבלין ורק לאחרונה, ראינו את התרגיל המסריח של משבר הרכבת בשבת, שנועד לסלק מדרכו גם את ישראל כץ. גם את נאמנו ארדן הוא מאכיל מרורים. נתניהו היה הראשון לזהות שיש לו הזדמנות להיפרע מיעלון ולהרחיק אותו ובחסות מסע ההסתה והשיימינג נגדו – הוא הדיח אותו.
חומר של מנהיג
ליעלון הוצע תיק החוץ. על פי שיטתם של אריק שרון ושמעון פרס – להישאר תמיד בגלגל, פעם למעלה ופעם למטה, אך אף פעם לא להינתק ממנו, היה על יעלון לקבל את ההצעה ולהישאר בתפקיד, בעמדה מתאימה למאבק עתידי על ההנהגה.
יעלון קורץ מחומר אחר והוא החליט להתפטר. בפרישתו הוא הכריז על כוונתו להתמודד על הנהגת המדינה. יעלון הוא חבר הליכוד ועדיין לא הבהיר אם כוונתו להתמודד על ההנהגה מתוך הליכוד, או להקים מפלגה חדשה. לדעתי, ברגע שהחליט שלא להישאר בגלגל, המשמעות היחידה של החלטתו היא להתמודד מבחוץ. בתוך הליכוד, לנוכח מסע השיימינג וההסתה, הוא שרוף. לדעתי, יעלון שגה בכך שלא ניצל את המומנטום של ההתפטרות, כדי להחליט על פרישה מידית ולהכריז על התמודדות במסגרת פוליטית חדשה. שתיקתו הארוכה החלישה אותו, אך אני מקווה מאוד שבקרוב הוא יכריז על כך ויצבור כוח.
יעלון הוא האיש המתאים ביותר בגלריית האישים במערכת הפוליטית והציבורית היום, להנהיג את מדינת ישראל. הוא משדר מנהיגות, יושרה, עוצמה, ערכיות ומחויבות בלתי מתפשרת לערכי הציונות, לביטחון המדינה, לדמוקרטיה, לשלטון החוק, לערכים ליברליים. הוא מבטא דרך מנהיגותית הפוכה לזו של נתניהו – דוגמה אישית, הצנע לכת, היפוכה של הראוותנות, הנהנתנות והרהבתנות שכה אפיינה את מנהיגי ישראל בשנים האחרונות – שרון, פרס, אולמרט, ברק ונתניהו.
הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי ליכוד ו”ימין”, שמזדהים עם עמדותיו הניציות ובה בעת מודאגים כמותו מן המגמות של הקצנה לכיוונים של גזענות, שנאת זרים, שנאת ערבים, שנאת שמאלנים, שנאת בית המשפט ושלטון החוק, ההולכים ותופסים מקום מרכזי הולך וגובר ב”ימין”.
הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי תנועת העבודה, הרואים בו את הרפתן מקיבוץ גרופית, הנאמן לערכי ההתיישבות העובדת, הקיבוץ, החקלאות, הצדק החברתי, והם מודאגים מן ההקצנה של מחנה ה”שמאל”, ההולך ומושפע ממגמות שליליות של פוסט-ציונות ואובדן האמונה בצדקתה של מדינת ישראל; ממגמות עייפות, תבוסתנות, הרמת ידיים במאבק על הארץ וכניעה לתביעות הערבים.
הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי מרכז, שמתוך תפיסת עולם מרכזית הצביעו ל”יש עתיד” ו”כולנו”, אך ידעו שבראש המפלגות הללו לא עומד אדם שקורץ מן החומר של הנהגה לאומית.
מן הראוי שיעלון יקים מפלגה שתשבור את משטר המחנות המיושן והבלתי רלוונטי של ה”שמאל” וה”ימין” ההולך ומקצין, הולך ונגרר אחר קצותיו ויוצר שיח של פלגנות, לעומתיות, סכסכנות ושנאה. מן הראוי שיעלון יקים כוח פוליטי שיבנה מחדש את הקונצנזוס הציוני הדמוקרטי ויתמודד בשמו על הנהגת המדינה.
