תכניות הריאליטי (מציאוּת) הן ההפך מהמציאות. במציאות שלנו, אנחנו הרי לא זמרים באודישנים ולא שורדים בשיניים על איזה אי. אבל כן אפשר ללמוד מהן דברים לחיים. למשל, נעמה

תכניות הריאליטי הרבות בטלוויזיה ממלאות את לוח השידורים. אני אוהבת את תכניות אוכל. חולמת שפעם יקבלו אותי למירוץ למיליון, כי זו חוויה מטורפת. זה לא אומר שהגשתי מועמדות, מותר לחלום… בעונות הראשונות, עקבתי במתח אחרי “הישרדות”. “האח הגדול” ראיתי בעונה הראשונה ולא מבזבזת עליה את הזמן. תכניות המוזיקה הן כיפיות, אפשר לשים אותן ברקע כמוזיקה טובה. התכנית היחידה שאני לא מוותרת עליה היא דווקא לא ריאליטי, אלא הטלנובלה היומית שלי בספרדית, 40 דקות של שקט לעצמי, עם הצרות של האחרים. היא משודרת שלוש פעמים ביום. בדרך כלל, אני רואה אותה ב-24:00, אחרי יום ארוך. גם אם לא הצלחתי יום-יומיים לראות, לא קרה כלום, אפשר להבין מה קרה.

במוצאי שבת אחת, התכנסו כל בני המשפחה במטבח מול הטלוויזיה, לפרק של “הישרדות vip”. כבר מזמן שזה לא מעניין אותי. הפעם, ישבתי עם כולם לצפייה משפחתית. זה היה אחד משלושת הפרקים האחרונים והוא גרם לי לעקוב עד הגמר. יש משהו בתכניות הריאליטי שמאפשר לנו התבוננות על החיים ועל מצבים בחיים. בפרק הזה, נעמה קסרי הייתה הכוכבת. התלהבתי מהמשחק שלה, מהכוח שלה. היא חזקה, תחרותית, שוחה יפה, מטפסת, רצה. נשים חזקות תמיד מסקרנות אותי, אז כבר הייתי חייבת להמשיך לראות אותה עד הגמר.

האמת היא שחשבתי שמגיע לה לנצח. אפשר להתווכח על כל הניתוחים שהיא עשתה לעצמה, חלק יגידו יפה לה, אני מעדיפה את הטבעי. אבל על הנחישות שלה, הכושר, החוזק המנטלי והגופני, יכולת הניחוח שלה, הרצון לנצח והאמונה שלה בעצמה, על זה אי אפשר להתווכח. היא אלופה אמתית. אז אני שואלת את עצמי, אם חבר המושבעים הגיעו למשחק כדי לשחק ונעמה הייתה שחקנית מעולה, למה הם בחרו דווקא בג’ובאני רוסו להיות השורד האחרון? אני מניחה שרבים מקוראיי לא ראו “הישרדות” ובכל זאת, אני מספרת לכם על התכנית, כי בגמר היו שלושה מתמודדים: שמחה, בחורה שמנמנה, שלמרות שלא הייתה בכושר גופני והתקשתה במשימות, הצליחה להגיע לגמר. יש פה מסר שלא חייבים להיות חזקים ולהצליח בכל המשימות כדי להגיע לגמר. לפעמים, צריך מישהו שיהיה לידך ויעזור לך להגיע אל היעד. היה את ג’ובאני, שלאורך המשחק הצטייר כבחור טוב עם לב זהב, שעוזר למי שצריך, בלי מניפולציות ותככים ואת נעמה, האסטרטגית החזקה, שמנצחת במשימות, שיודעת לבחוש בכולם כדי להשיג את מה שהיא רוצה.

האם בחיים האמתיים מעריכים את העובדה שאתה בן אדם טוב, או שדורכים עליך? האם איך שאני רואה את עצמי, גם אחרים רואים אותי ככזאת? האם זה נכון שכמו הגמל שלא רואה את הדבשת שלו, גם אנחנו לא רואים את החסרונות של עצמנו?

הניצחון הוא הכול

כשהמושבעים התלבטו במי לבחור כשורד האחרון, הם העלו נקודות למחשבה – האם במשחק צריך להיות ישר, כמו בחיים? האם זה אומר שמי שמשקר במשחק, מתנהג ככה גם בחיים? האם מי ששיחק את המשחק צריך לנצח, או דווקא צריך ללכת עם הלב ולתת את הקול למי שאוהבים?

ניסיתי לדמיין את עצמי שם, על האי, אם הייתי יודעת לשחק, אם הייתי לוקחת קשה את כל האינטריגות במשחק, כמו שאני לוקחת קשה אמירות, או מצבים בחיים. האם בחיים האמתיים מעריכים את העובדה שאתה בן אדם טוב, או שדורכים עליך? האם איך שאני רואה את עצמי, גם אחרים רואים אותי ככזאת? האם זה נכון שכמו הגמל שלא רואה את הדבשת שלו, גם אנחנו לא רואים את החסרונות של עצמנו?

כמה פעמים יצא לכם לשמוע מישהו מתלונן על דברים שהוא עצמו צריך לתקן אצלו והוא פשוט לא שם לב ולא רואה את החיסרון שלו.

נעמה לא זכתה להיות השורדת האחרונה וג’ובאני לקח לה את המיליון, אבל אני מניחה שלא רק המיליון עניין אותה, על אף שהוא לא היה מזיק ואפילו משמח. נעמה רצתה לנצח. היא רצתה להגיע ליעד והיא הייתה מוכנה לעשות הכול בשביל זה, גם לשבת שלוש שעות על גזע עץ ולקבל חסינות שהיא לא הייתה זקוקה לה. מנצחים רואים רק את הניצחון בעיניים שלהם. עובדה היא שהמשכתי לעקוב אחרי נעמה, כי היא השראה לנחישות ואמונה בדרך, גם אם המושבעים לא בחרו בה מהמניעים שלהם, היא מנצחת שלי, כי היא עשתה את כל הדרך והגיע לסוף בכוחות עצמה ואני אומרת לעצמי: אם את רוצה משהו – תעופי עליו. אל תוותרי.