בקניון קצרין נסגרו ארבע חנויות ולא נפתחו שוב. חנויות נסגרות, מסעדות מנסות לשרוד, צימרים נאבקים. משהו צריך להשתנות
השבוע, כשקפצתי לקניון בקצרין, ה-קניון של הגולן, לבי נחמץ למראה ארבע החנויות שנסגרו לאחרונה ולא נפתחו מחדש. מעט מאוד אנשים הסתובבו שם, הייתה תחושה של מקום שננטש. בסופרמרקט, לא הייתי צריכה להתעכב בתור, על אף שהייתה רק קופאית אחת. נכנסתי לדואר לשלם איזו אגרה, שבזכותה נכנסתי לשם. אני אוהבת את הדואר בקצרין. העובדים נחמדים ומסבירי פנים ותמיד שמחים לעזור. דווקא שם היה תור לא קצר, שמחתי לראות תנועת אנשים.
איש אחד שאני מכירה סיפר שהוא סובל מהגב כבר חודש. כששאלתי מה מקור הכאב, הוא ענה שזה החיים והאתגרים כנראה. גברת שישבה לידינו הצטרפה לשיחה.
“כולם חולים היום לכל אחד כואב משהו”, היא קובעת, “לא פשוט להתמודד עם החיים”. אני אוהבת את השיחות האלה, על הדרך, בזמן ההמתנה. הן מאפשרות לי להכיר אנשים חדשים. התעניינתי למה יש הרבה חנויות סגורות בקניון. היא ניסתה להסביר שהזוג פלד מחנות הצילום יצאו לפנסיה, ועוד חנות עברה למרכז המסחרי והשתיים האחרות, היא לא יודעת למה נסגרו.
נראה לי, שכבני אדם, כל אחד דואג לאינטרס האישי שלו. אולי צריך לעשות איזה בירור עם עצמנו, אם חשוב לנו שהאנשים מסביבנו יצליחו, או שזה בסדר לנו שיגססו ואנחנו ממילא נמשיך לקנות איפה שנוח לנו.
זה לא נעים לראות חנויות סגורות. האישה לא ממש מבינה למה זה מפריע לי ואז מוסיפה שגם מתחם האוכל שהיה פעם ב”חוצות הגולן” נטוש כבר שנים. לא נראה לה שזה מעניין מישהו ובכלל, היא חושבת שיש מספיק אוכל במרכז המסחרי ולא צריך עוד, ו”אצלכם, בכפר האמנים באניעם, גם ריק כל הזמן”, היא כאילו מתקיפה אותי, “שלא לדבר על מתחם וואסט, שהיה חלום שנכשל”.
“אנחנו כפר תיירותי”, ניסיתי להסביר את עצמי, “כשירד גשם בחורף והיו זרימות, היה מלא אצלנו, וגם בחגים יש ובקיץ יהיו. בוואסט הבעיה הייתה כנראה המרחק, אבל הקניון משרת את התושבים. אמור להיות תוסס פה”.
“אבל הנה, גם את לא היית פה הרבה זמן, אם לא ידעת שסגור פה”, היא זורקת לעברי.
“את צודקת”, הנהנתי קצת בבושת וניסיתי לתרץ את עצמי. “טוב, פעם הייתי מגיעה למספרה כל חודש. כבר שנים, שאני לא מסתפרת, השיער שלי הפסיק לצמוח, משום מה, ושירותי דואר יש לנו ביישוב”.
“ומה עם פרחים וקניות וקשקושים לילדים ודיו למדפסת?”, בעודה שואלת אותי שאלות נוקבות, הגיע תורי. שמחתי שמשהו אילץ אותנו להפסיק בשיחה, כי באמת לא היו לי תשובות טובות ומספקות. איך עסקים ישרדו, אם אנחנו מעדיפים ללכת לקנות בטבריה, או בראש פנה? או שאולי אנחנו לא אשמים, זה פשוט כי יש מעט מדי תושבים בגולן והמרחקים בין היישובים גדולים. אולי זה כי אין מספיק מבחר ואנחנו אוהבים ללכת למקומות שיש בהם מגוון. אולי זה משהו שאנחנו לא מודעים אליו מספיק, שאם אנחנו לא נפרגן לעסקים בגולן, הם לא ישרדו ובכלל, מישהו הולך לקנות אצל מישהו כי הוא מפרגן לו? בדרך כלל, זה הצורך.
דרוש: איזון
נראה לי, שכבני אדם, כל אחד דואג לאינטרס האישי שלו. אולי צריך לעשות איזה בירור עם עצמנו, אם חשוב לנו שהאנשים מסביבנו יצליחו, או שזה בסדר לנו שיגססו ואנחנו ממילא נמשיך לקנות איפה שנוח לנו. אין בכתיבת שורות אלו ביקורת כלפי מישהו, אלא שיתוף ברחשי הלב. הבחירה לחיות בגולן היא בחירה לחיות בגן עדן ישראלי, בשמורת טבע עם נופים קסומים ואנשים נפלאים, עם הרבה שקט ושלווה נטולת-פקקים ואווירה ושאנטי. יש תרבות, יש מרכזים קהילתיים, מסעדות, עשייה ציבורית והתנדבותית והרבה מאוד יזמים שחולמים. אם יהיו פה עוד הרבה אנשים שיבואו לגור ולחיות לצדנו, אולי משהו בשקט הזה יופר, אך מצד שני, יהיו יותר אפשרויות להתפתח, העסקים ישגשגו, יהיו יותר שירותי רפואה, קופת המועצה תתמלא, יהיה יותר תקציב לתרבות וחינוך ותיירות ועוד…
הכרזת טראמפ על הגולן הכניסה בי תחושה לרגע שאולי משהו פה ישתנה, שאולי כפר האמנים שלנו יהפוך פתאום למקום הומה ואוטובוסים של תיירים והמון מכוניות של מטיילים יחסמו לנו את החנייה ונצטרך לתגבר את כוח האדם ולמצוא עוד עובדים, בנוסף לאלו שחסרים לנו. כל זה לא קורה בינתיים. חנויות נסגרות, מסעדות מנסות לשרוד, צימרים נאבקים.
מה שכן, בני נוער ממלאים את המעיינות, הנחלים והטרמפיאדות, אבל זה לא מספיק. צריך פה עוד איזה חורף חזק וגשם שימלא את הנחלים, שיציל אותנו מהיובש והחמסין הבוער ויעיר את הגולן, שבימים אלו הוא יבש וצהוב. הגולן זקוק למשב רוח חזק ורענן, שיביא אליו אלפי מטיילים ותושבים חדשים. הקניון בקצרין, כפר האמנים באניעם ומתחם וואסט הם רק סימבול למצב שמשהו בו חייב להשתנות והלוואי שהייתי יודעת מה…
אני אוהבת את הגולן, מחוברת אליו בכל לבי, גם כשהוא ירוק וזורם וגם כשהוא צהוב וחם, אבל הייתי רוצה לראות אותו משגשג יותר, גם מבחינה עסקית ותיירותית. הלוואי.
