היא הייתה חולת ניקיון, בטרפת ממש וגם צרכה הרבה מאפים ומתוקים. כל זה יחד גבה מחיר בריאותי, עד שהחליטה שהיא לא מוכנה יותר לחיות ככה. ציפי גיספן שינתה הכול, יורדת משמעותית במשקל ולוקחת בקלות, עליות ואת החיים

“עד לאחרונה הייתי חולת ניקיון. מיום שלישי, כל הבית היה בהיסטריה של ניקיונות לשבת. הילדים היו צריכים להשאיר את הנעליים בחוץ, הייתי מתעצבנת וכועסת המון, בגלל שהייתי לחוצה שתמיד יהיה ממורק ומסודר. לפני פסח הייתי הופכת את הבית. הייתי משתגעת עם הניקיונות, ממש חולת ניקיון. מקרצפת את כל הכלים ואורזת אותם בארגזים ומחליפה את כלי הפסח ואז הייתי ממש מתמוטטת. היום אני יודעת שהגזמתי לגמרי ואני לא יכולה לשמוע את השאלה – ‘נו מה כבר הספקת לנקות? מה עשית לפסח?’ פתאום קלטתי את הטירוף הזה והחלטתי שאני לא מוכנה יותר לחיות ככה”.

ציפי גיספן, מקצרין, שמוכרת לרבים מתושבי הגולן כסייעת בגני המועצה. אישה שתמיד עם צחוק מתגלגל וחיוך גדול. הבלבוסטה שמטגנת סופגניות לילדים בחנוכה ואופה אוזני המן בפורים וחלות ביום שישי, תמיד מקבלת את הילדים בחיבוק ענק. אישה גדולה מהחיים והשראה.

היא בת 64, עובדת בחצי משרה כסייעת בגנים בקצרין. הילדים הם אהבת חייה. מאוד אוהבת את העבודה שלה. היא נשואה ליוסי, איש צבא קבע בגמלאות, אימא לחמישה,  סבתא לשבעה נכדים, גאה בילדים ובנכדים.

היא גדלה ברמלה, הבת הצעירה במשפחה של חמישה ילדים. אימא שלה, ניצולת שואה. את אבא שלה היא לא הכירה. עוד לפני שנולדה, הוא עזב את הבית ואימא שלה, אחות מוסמכת במקצועה, חשבה למסור אותה לאימוץ, כי לא ידעה איך תצליח להסתדר עם תינוקת וארבעה נוספים, בלי עזר כנגדה. סבא וסבתא הבטיחו לעזור וכך היה.

“אימא, עבדה שעות ארוכות ובמשמרות כדי לפרנס אותנו, שלא יחסר כלום. אבל הייתה לנו ילדות לא פשוטה. הייתי הולכת לבית הספר בלי כריך . הרבה פעמים, אני זוכרת שהייתי ממש רעבה. יכול להיות שבגלל זה עברתי את ה-100 קילו ואני מאוד אוהבת לבשל, אוהבת להאכיל “.

בלי מאפים ומתוקים

בשנה האחרונה, ציפי החליטה לעשות שינוי משמעותי בחייה, היא כבר לא משתגעת עם הניקיונות והיא השילה מעליה 30 ק”ג ממשקלה. יחד עם יוסי, האיש שאתה, היא הולכת שלוש פעמים בשבוע      8 ק”מ והיא אפילו רצה. מאז שהחליטה על השינוי, היא פחות כועסת ולוקחת את החיים בקלות יותר. נפגשנו לשיחה על פסח, שינויים, שמחה והתחדשות .

מה גרם לך להחליט לקחת את עצמך בידיים ולרדת במשקל?

ציפי: “אני כבר הרבה זמן רוצה לרדת, אבל זה לא קל והנה, פתאום, התחלתי להרגיש שקשה לי ללכת בעליות, רמות הסוכר עלו, שומנים בכבד והבנתי שאני חייבת. יוסי בעלי, שתמיד אתי בכל דבר, עזר ודחף. הוא יוצא אתי קבוע להליכות. הדיאטנית של קופת חולים ‘לאומית’ כיוונה והדריכה וכשכבר התחלתי לרדת במשקל, זה עשה לי מאוד טוב ונתן לי מוטיבציה להמשיך. לאט לאט, הורדתי את כל המתוקים והמאפים. התחלתי לאכול בריא והמשקל יורד בקצב”.

איך זה מסתדר עם הבשלנית שאת?

“אני באמת אישה שאוהבת לבשל ולהאכיל, וזה נשאר . אבל עכשיו, אני פשוט מבשלת יותר בריא, בלי מאפים ומתוקים. יוסי הפך להיות צמחוני, אז אנחנו אוכלים הרבה מאוד ירקות, נבטים. הבת שלי מנביטה לו קטניות. אוכלים שקדים, אגוזים. לפני כן, הייתי אוכלת בעיקר דברי מתיקה וחלב. היום, במקום עוגיות ושוקולד, תמיד יש לי תמר מתוק.

משהו חסר בפאזל

אני מבקשת מציפי לשמוע קצת על סיפור חייה וילדותה, הזיכרונות לא מרפים ממנה ומשפיעים עליה בכל שלב בחיים.

כשהיא מספרת לי על ילדותה, הדמעות זולגות מעיניה. היא לא הכירה את אבא שלה וזה משהו שתמיד יישאר אצלה כחידה לא פתורה.

ציפי: “מאוד רציתי לדעת מי היה אבא שלי. כשהייתי בצבא, התחלתי לחפש אותו, קצינת הת”ש עזרה לי. מצאנו את הכתובת שלו, הלכנו אליו והוא לא היה בבית. קצינת הת”ש נתנה לי פתק עם הכתובת. שמרתי אותו בכיס ואימא שלי גילתה אותו ומאוד כעסה עליי שהלכתי לחפש את האיש שהשאיר אותה לבד עם חמישה ילדים.

“אימא שלי גזרה את כל התמונות שלו והיא לא רצתה שום זכר ממנו ונעלבה שאני מחפשת אותו, אחרי שנטש, אבל עדיין רציתי למצא אותו. אחרי החתונה, התנדבתי למשטרה. יוסי הלך למרשם האוכלוסין להוציא לי תעודת יושר, שם גיליתי שהוא נפטר ארבע שנים קודם ולא זכיתי להכיר אותו. אני מרגישה שמשהו חסר בפאזל של החיים שלי ושהוא הפסיד אותי.

“כשאימא שלי נפטרה, לפני תשע שנים וישבנו שבעה, רציתי מאוד לראות תמונות שלו. אחים שלי חשבו שעדיף שלא אדע ואראה, ככה אימא רצתה, אז ויתרתי על זה. כשאני רואה משפחות נהרסות ומתפרקות, כואב לי. זה הפך אותי להיות מאוד רגישה לקשיים של האחר. אני משתדלת להכניס בחיים שלי גם נתינה לאחרים ושִמחה וכשאני נותנת, אני מקבלת כפליים.

“למשל, היינו משפחת אומנה של כמה ילדים ועשינו את זה בשמחה”.

בחרתי בעצמי ויצאתי לחירות

במהלך שיחתנו, ציפי משתפת: “עברתי לא מעט תלאות בחיים ובעיות רפואיות, אבל אני תמיד בוחרת להיות בשמחה ולראות את הטוב ולעשות טוב.

“במהלך השנים, נסעתי כמה פעמים לרבי נחמן. אני מאוד מחוברת לרוח, לאמונה ולשמחת חיים, כדרך חיים.

“לפני 13 שנה, החלטתי שיש לי מלא שמחת חיים, אני מצחיקה ואני רוצה לעשות עם זה משהו. אז למדתי ליצנות רפואית בסמינר הקיבוצים. יוסי בעלי היה לוקח אותי כל יום שישי. היינו יוצאים בחמש בבוקר מקצרין הוא היה מוריד אותי בסמינר ונוסע לראשון לאימא שלו ואז בשתיים, חוזר לאסוף אותי והיינו מגיעים הביתה רגע לפני שבת ומתקתקים יחד הכנות אחרונות. אלו היו לימודים שאהבתי. את הסטאז’ עשיתי הבית החולים בפוריה, בקייטנת איל”ן ברמת מגשימים, במרכז לקשיש בקצרין ואצל חולי סרטן. אני מאוד אוהבת את זה. כשאת עושה למען אחרים ומשמחת אותם, את שוכחת מהבעיות של עצמך וזה ממלא את הלב כשאת עושה טוב, הטוב חוזר אלייך, וזה מה שאני מנחילה גם לילדים שלי”.

כשמלאו לנכדה שלה 12, ביום ההולדת שלה, הן הלכו יחד לבית החולים עם מתנות שאספה ביישובים. שמיכות צמר לרפואת ילד שחלה ושקיות ממתקים שהכינו ילדי שנת בר-המצווה בנטור וברמת מגשימים. הן הסתובבו במחלקת הילדים, חילקו את המתנות ושימחו את הילדים. מה שנשאר, הם עברו בדרך בבסיס צה”ל וחילקו לחיילים. לציפי זה עשה טוב בנשמה ושימח אותה והנכדה התרגשה מהפעילויות ומרוח הנתינה.

היא גם מתנדבת אצל יעל שלמה, אשת החסד מקצרין. מחלקת קרטוני מזון, לפעמים מבשלת אוכל בימי שישי ומעבירה לקשישות ולמשפחות נזקקות.

“זה שומר לי את הנפש”, היא אומרת.

במה עוד מתבטא השינוי שעשית?

“אני מרגישה שבחרתי בעצמי ויצאתי לחירות. כיף לי לקנות בגדים עכשיו. אני מקפידה לצאת יותר מטופחת החוצה, אני קונה בגדי ספורט צבעוניים ונהנית מההליכות ומריצה.

“אני כבר לא לוקחת כדורים וסוחבת טוב בעליות. לפני השינוי, לא יכולתי לנשום. היום, אני נושמת טוב ואני מרגישה צעירה יותר, אנרגטית. אני שומרת על עצמי ומעודדת את עצמי להמשיך. היום, ברוך השם, טוב לי עם עצמי ואין דבר יותר מקסים מזה”.   “פעם, בכל שבת, אירחתי אצלי את הילדים, שעות במטבח, בבישולים, הכנות. הילדים שכנעו אותנו גם לבוא אליהם. היום, אנחנו מרשים לעצמנו גם להתארח אצל הילדים”.

את לא אוהבת את השאלה, אבל אני  חייבת לשאול: איך ההספק עם הניקיונות וההכנות לפסח?

“אני באמת לא רוצה לשמוע את השאלה הזאת יותר. גם אני וגם הילדים סבלנו מהאטרף שלי על הניקיון. החלטתי שזהו, אני רוצה לחיות ברוגע. אני עדיין מנקה, הבית שלי נקי ומסודר, אבל אני כבר לא משתגעת. בסך הכול, צריך שלא יהיה חמץ בפסח. אז את החמץ אני מוציאה, אבל כבר לא יוצאת ממצרים ומשתעבדת לעבדות הזאת. פעם, בחודש הזה שלפני פסח, לא היו לי חיים. עכשיו אני מרשה לעצמי, אחרי ההליכה, לצאת עם יוסי לכוס קפה. לוקחת הכול לאט. הכי חשוב לי שנהיה ביחד עם המשפחה ונהנה בנחת עם הילדים והנכדים.

“היום יש לנו חיים אחרים. הרווחתי את החיים שלי. אני מרגישה יותר טוב ושמחה יותר,  ומודה להשם, לילדים שלי וליוסי בעלי  שצועדים אתי באהבה כל הדרך”.