כשאנחנו נשארים באזור הנוחות, ללא אתגרים ודרישה להטיב, להגשים חלומות, לא מתאפשרת תחושת מסוגלות וכשאין אותה, אנחנו נמנעים מלהיכנס לעשייה משמעותית שתאפשר הצלחה ותביא עמה אושר ושמחת חיים

פגשתי השבוע משפחה: אבא אימא ושלושה ילדים, בני 8, 12 ו-15. ההורים מספרים שיש להם ילדים טובים ושקטים. במסגרת החינוכית והבלתי פורמלית, תמיד יש “טענות” שהם לא שותפים בעשייה חברתית ולא במשימות אישיות.

מריאיון עם ההורים, עלה שהאבא עובד במפעל והאימא מנקה בתים. האבא למד בבית ספר תיכון, סיים כיתה י’ והאם נשרה מהלימודים בסיום כיתה ח’, בבית הספר היסודי. להורים אין חברים. אבא מגיע מהעבודה בסביבות חמש אחר הצהריים. אימא לא עובדת כל יום ובבית מנקה, מבשלת ומכבסת. מהילדים נדרש – אבא: “שילכו לבית ספר. באים הביתה, אוכלים ולחדר שלהם”. אימא: “לא צריך כלום, רק שיהיו בריאים”.

תחושת מסוגלות גבוהה מחייבת ניסיון בהתגברות על מכשולים באמצעות מאמץ עיקש ומתמשך. כשאנחנו נשארים באזור הנוחות, ללא אתגרים ודרישה להטיב, להגשים חלומות, לא מתאפשרת תחושת מסוגלות וכשאין אותה, אנחנו נמנעים מלהיכנס לעשייה משמעותית שתאפשר הצלחה ותביא עמה אושר ושמחת חיים. אותה שמחת חיים מדרבנת אותנו לעשייה נוספת ומאתגרת עוד יותר.

כל ילד מקבל שתי משימות עד ארבע משימות שבועיות בעשייה הביתית. למשל: ביום שני, שטיפת כלים וביום רביעי, לטאטא את הבית. ההתנסות המוצלחת בביצוע המשימות מביאה לרווחה נפשית והכרה במחויבות לתא המשפחתי

על מנת שילדנו יגיעו לאותה תחושת מסוגלות וירצו להיות “נוכחים“, במובן המעשי של המילה, שותפים ומעורבים חברתית, עלינו לעשות מספר צעדים חשובים בחיינו. נתחיל בבית. בסביבה הבטוחה של הילדים. כל ילד מקבל שתי משימות עד ארבע משימות שבועיות בעשייה הביתית. למשל: ביום שני, שטיפת כלים וביום רביעי, לטאטא את הבית. ההתנסות המוצלחת בביצוע המשימות מביאה לרווחה נפשית והכרה במחויבות לתא המשפחתי.

מודלינג

מן הראוי שהילדים יצפו בהתנסות מוצלחת של ההורים. של אחרים סביבם, דומים, או משמעותיים להם. כשילדים רואים שהורים מתרועעים, מתקשרים, שותפים בעשייה, הם לומדים להיות חלק. האבא שמגיע הביתה. נח חצי שעה ושותף בעשייה בבית. עורך שולחן לארוחת ערב. משתף בעשייה בעבודה. האימא מספרת על פגישה עם חברות, שיחה עם שכנות.

השיחה עם הילדים שמתנהלת בכל ערב, לפני או אחרי ארוחת הערב, מציפה הצלחות והוקרה על עשייה משמעותית נכונה להגברת תחושת המסוגלות. כמובן, הערכה ריאלית של יכולת/ כישרון והכוונה ליום המחרת: “רועי, איזה יופי ששחקת עם דני בהפסקה, גם מחר תצא מהכיתה, יהיה יום יפה, תחשוב עם מי ואיפה אפשר לשחק“; “שירה, ואו, כמה כיף לשמוע שהשתתפת בשיעור היסטוריה. תקראי את הפרק עכשיו לפני השינה ותפתיעי את המורה שלך מחר, מה את אומרת?”

העצמה מתקיימת על עוררות רגשית/ פסיכולוגית. כשאנחנו, ההורים/ הצוות החינוכי, רגועים ובטוחים בעשייה שלנו, אנו חווים חוויה של שליטה ברמה הפסיכולוגית ותפיסת המסוגלות העצמית שלנו עולה. בעלי מסוגלות עצמית גבוהה תופסים מצב של עוררות כאנרגיה חיובית וכמקדמת ביצועים.

* למען הסר ספק, ד“ר מרום אינה עוסקת ברפואה.