בלוויה ובשבעה, של פרץ גלעדי ז”ל, הגיעו מאות אנשים. לכל אחד, “סיפורי פרץ” משלו. שיחות מצחיקות ואִמרות שהיו רק של פרץ, הכי מיוחד שיש. ואז שותקים. ועצובים. כי נגמר לנו הזמן עם פרץ. חודש ללכתו
החברים במרחב גולן
כשנכנסים למשרדים של רשות הטבע והגנים בגולן, רואים מיד על כל הקירות פוסטרים צבעוניים של חיות בר מכל העולם ועליהם כמה מילים פשוטות – “ימותו הקנאים, פרץ גלעדי“. מכל מקום אליו נסע ברחבי הגלובוס, הקפיד פרץ תמיד לעצור בחנות מזכרות, או במרכז מבקרים של הפארק הלאומי בו היה ולחפש פוסטרים, מזכרות של הטבע המקומי. הוא היה חוזר גם עם שלל תמונות שצילם וסיפורים מרגשים על איך הציל גור צבוע צעיר באתיופיה באחד השווקים, על הנופים הפתוחים באלבניה ועל המנזרים אליהם טיפס בנפאל.
את הסיפורים האלו הוא היה רושם תוך שעות ספורות לכדי כתבה ארוכה, כתובה בכתב הצפוף שלו, על דף נייר פשוט, מוקלד על ידי בת המזל התורנית במשרד, או באחת השמורות, ונשלח במהרה לעורך “טבע הדברים“, שם פרסם את הרפתקאותיו במשך כמעט 30 שנה. מיד לאחר מכן, כבר החל לתכנן את היעד הבא, המחקר הבא, הטיול המרגש הבא.
פרץ גלעדי היה בן אדם סקרן.
הוא אהב לשוטט בחופי הים ובשדות, כשגדל בבת ים ובמקווה ישראל. הוא היה מעריץ גדול של אחיו דוד וכשזה נהרג במלחמת ששת הימים, הצטרף אל הצנחנים ושירת בגאווה גם במילואים, עד יומו האחרון. הוא אהב היסטוריה, תרבויות ונופים, ולא הפסיק לטוס, לחקור, לטפס על הרים ולהגיע לפינות הנידחות ביותר שיש על הכדור. הוא היה שואל המון שאלות, רצה להבין, למד כל הזמן – תארים, קורסים, השתלמויות. הוא עבד באין–ספור עבודות, הכול עניין אותו ולכל מקום בא בשמחה.
פרץ היה פקח שמורות הטבע כמעט 40 שנה, רובן בגולן. כאן, ייסד פרויקטים במחקר זאבים, מעקבי חסידות, מפגשים של חיות בר וחקלאים. הוא היה נהנה מאוכל, פשוט, מהיר והיה מצחיק ונעים ואיש שיחה מעניין. הוא אהב את הגולן
פרץ היה פקח שמורות הטבע כמעט 40 שנה, רובן בגולן. כאן, ייסד פרויקטים במחקר זאבים, מעקבי חסידות, מפגשים של חיות בר וחקלאים. הוא היה נהנה מאוכל, פשוט, מהיר, מה שיש אוכלים והיה מצחיק ונעים ואיש שיחה מעניין. הוא אהב את הגולן, את הטבע הפראי, את השקט, את ההפתעות שחיות הבר מביאות, את המארג העדין של הטבע. פרץ היה יכול להירדם בכל מקום, נשכב על הגב עם ידיים מורמות ב-90 מעלות וקם בבהלה מצלילי ההודעה שלו (יללת זאבים כמובן, בווליום מוגזם), או אם קראו בשמו. הוא יצא לפנסיה בגיל 69. מאז, לא הפסיק לעבוד, להתנדב, לעזור, לטייל ולחלום על דברים נוספים שיעשה. רק לפני שנתיים, טיפס את הקילימנג‘רו. עד הקצה.
איבדנו את פרץ בחג סוכות, כשיצא לחילוץ בנחל עמוד. הרצון להיות בכל מקום כשצריך היה חזק ממנו ולא ניתן היה לעצור אותו.
אהבנו את פרץ מאוד, כולנו. הוא היה חבר ואדם טוב. תמיד קפץ לעזרה ולעולם לא אמר לא, ואם במקרה לא יכול היה, הוא התנצל עמוקות שלא יכול לסייע.
בלוויה ובשבעה, הגיעו מאות אנשים. לכל אחד, “סיפורי פרץ” משלו. סיפרו אין-ספור “סיפורי פרץ” בשבעה ובכל יום שחלף מאז. הזיכרונות והגעגועים לא מפסיקים לצוף. על הנהיגה שלו והיכולת למצוא כל בור בדרך, על האהבה לבורקסים ולכל מי שהציע לו אותם באותו הרגע, על שיחות מצחיקות ואִמרות שהיו רק של פרץ, הכי מיוחד שיש.
ואז שותקים. ועצובים. כי נגמר לנו הזמן עם פרץ, להיות לידו, עם החלומות שלו והתכניות שלו וההרפתקאות שלו. עם הסיפורים המטורפים שלו והמטרה הזו שלא להפסיק לזוז, בריא כמו שור, עם כושר מטורף והיכולת להיות ב-15 מקומות ביום אחד ובכל אחד מהם, לעשות שמח. עכשיו, הולכים קדימה, לנסות לעשות טוב, כמו שהוא עשה כל חייו. למשפחה, לקהילה, לחברים, לכל מי שפגש בדרך.
נתגעגע אליו כל יום, הוא חסר לנו מאוד.
