בפרשת "מטות", מתקיים רגע מכונן: מסיבות כלכליות (מרעה עשיר), שבטי ראובן וגד מעוניינים לנחול נחלה בעבר הירדן ולא להתנחל בארץ כנען. "אַל תַעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן", הם מבקשים ממשה. תגובת משה חריפה מאוד
פרשת "מטות" מפגישה אותנו עם רגע מכונן, רגע של מבחן לאחדות האומה, רגע לפני הכניסה המיוחלת לארץ ישראל. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, כאשר העם חונה בעבר הירדן המזרחי, ניגשים ראשי שבטי גד וראובן אל משה רבנו, אלעזר הכהן ונשיאי העדה, בבקשה שנשמעת על פניה הגיונית וכלכלית: "וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל תַעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן", (במדבר ל"ב, ה').
הם ראו את האזור, את ערי המקנה ואת השפע ומצאו אותו אידאלי עבור צאנם ובקרם הרב. אך תגובתו של משה רבנו אינה עניינית או כלכלית, אלא תגובה רגשית, חריפה ונוקבת, החושפת את עומק הסכנה שהוא רואה בבקשתם:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?", (במדבר ל"ב, ו'-ז')
משה אינו רואה כאן בקשה לגיטימית, אלא שחזור טרגי של חטא המרגלים. הוא רואה בהתבדלות שלהם סכנה קיומית שתפורר את שארית המוטיבציה של העם ותוביל לאסון נוסף. בעיניו, זו אינה החלטה כלכלית, אלא הכרעה מוסרית, שמשמעותה הפקרת האחים למלחמה עקובה מדם, בזמן שהם יושבים לבטח בנחלתם.
בין הפרט לכלל
לאורך הדורות, התעמקו הפרשנים בשורש הכעס של משה ובמהותה של הערבות ההדדית הנדרשת. רש"י מדגיש את הדמיון לחטא המרגלים: כשם שאז נמנעו מלהיכנס לארץ וגרמו לבכיית חינם, כך גם עתה, בקשתם של השבטים עלולה "להניא" – כלומר, לייאש ולהחליש את לב שאר השבטים.
הרמב"ן מעמיק ורואה כאן פגיעה בעצם מהותה של מצוות כיבוש הארץ. המצווה אינה רק השגת נחלה פרטית, אלא מפעל לאומי-דתי של כלל ישראל. כיבוש הארץ והתנחלות בה הם אחריות קולקטיבית. התורה ציוותה "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", (במדבר ל"ג, נ"ג), בלשון רבים, כמשימה של הכלל. התבדלות של שני שבטים וחצי מהמשימה המרכזית היא פרישה מן הציבור ופגיעה בליבת הגורל המשותף.
הפתרון, כידוע, נמצא בפשרה שהופכת לנדר מחייב. בני גד וראובן אינם מוותרים על נחלתם בעבר הירדן, אך הם מתחייבים להיות "חלוצים לפני העם". הם יחצו את הירדן חמושים, יילחמו בראש המחנה ולא ישובו לביתם, למשפחותיהם ולמקניהם עד אשר יתנחל אחרון השבטים בנחלתו. רק אז, כפי שמבטיח להם משה, "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל", (במדבר ל"ב, כ"ב).
האחריות של הבעל שם טוב
המתח בין הרוחני לגשמי, בין עולמו של הפרט לאחריותו כלפי הכלל, הוא יסוד בהגות החסידית. מספרים על הבעל שם טוב הקדוש, שפעם אחת, בעיצומה של תפילת יום הכיפורים, הפסיק לפתע את תפילתו, יצא מבית המדרש והחל ללכת לכיוון היער. חסידיו נותרו המומים וחרדים. כעבור זמן, חזר הבעל שם טוב וחידש את התפילה בכוונה גדולה עוד יותר.
לאחר התפילה, שאלוהו תלמידיו לפשר מעשיו. השיב להם הבעל שם טוב: "בעודי מתפלל, ראיתי בשמים גזירה קשה על יהודי אחד, בעל פונדק שגר בקצה היער, שהוא ובני ביתו נתונים בסכנת חיים מידי שודדים. ראיתי כי תפילותיי כאן אינן מספיקות לבטל את הגזירה. הייתי חייב ללכת לשם בעצמי, להרעיש עולמות, להראות נוכחות פיזית, כדי להפחיד את השודדים ולגרום להם לסגת. אי אפשר לשבת בבית המדרש ולהתעלם מזעקת האח הנתון בצרה. הגאולה הרוחנית והגאולה הפיזית כרוכות זו בזו".
הסיפור ממחיש בעוצמה את התפיסה כי אין ערך לתפילה הנעלה ביותר, אם היא מנותקת מהאחריות המעשית לגורלו של הזולת.
"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?": מבט להיום
שאלתו הנוקבת של משה מהדהדת בעוצמה רבה בחברה הישראלית של ימינו. בלב כל דיון על שותפות גורל, ניצבת האמונה העמוקה והיסודית בכוחה של התורה. לימוד התורה הוא נשמת אפו של העם היהודי, הכוח הרוחני שהחזיק אותנו אלפי שנות גלות והוא המבטיח את קיומנו הנצחי. ברית "יששכר וזבולון", שבה שבט אחד לומד תורה והשני מפרנס אותו ויוצא למלחמה, היא מודל קדוש המבטא את ההכרה כי לעם ישראל שני צבאות: צבא הלוחם בחרב, וצבא הלוחם בספר. שני הכוחות חיוניים ושניהם מגנים על האומה.
אך דווקא מתוך ההכרה העמוקה הזו, צפה ועולה שאלתו של משה במלוא חריפותה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?". ההלכה היהודית עצמה קובעת גבולות ברורים. הרמב"ם פוסק באופן שאינו משתמע לשתי פנים בהלכות מלכים: "אבל במלחמת מצווה, הכול יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". מלחמת הגנה על עם ישראל היא "מלחמת מצווה" ובשעה כזו, של סכנה קיומית, אין פטורים. הכלל כולו הופך לחזית אחת.
גם גדולי הדורות האחרונים, שראו בלימוד התורה את חזות הכול, הבינו כי אי אפשר להתעלם מהמציאות הביטחונית. החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין), מגדולי הדור שלפני השואה, כתב ספר מיוחד בשם "מחנה ישראל", עבור חיילים יהודים בצבאות זרים. הוא הבין את ההכרח שבשירות צבאי להגנת הקהילה וראה בכך מצווה גדולה של הצלת נפשות. הוא לא ראה סתירה בין עולם התורה לבין הצורך המעשי בהגנה פיזית, אלא ראה אותם כמשלימים. בעוד שהלומדים הם הלב הפועם, הלוחמים הם חומת המגן. אי אפשר ללב להתקיים ללא חומה שתשמור עליו ואין ערך לחומה אם אין לב חי בתוכה.
גם וגם
פרשתנו אינה מציעה פתרון של "או-או", אלא של "גם-וגם". היא מציגה מודל של ברית אחים. שבטי גד וראובן לא ויתרו על ייעודם ועל אורח חייהם, אך הם הבינו כי מימושו תלוי בהתגייסותם המלאה למען הכלל. הלקח לדורנו הוא קריאה לאחדות אמת, כזו שרואה את הערך העליון בשני המחנות. חברה בריאה אינה יכולה להרשות לעצמה מצב שבו חלק אחד נושא בנטל הביטחוני, בעוד חלק אחר, יקר וחשוב ככל שיהיה, יושב מנגד. הפתרון אינו ביטול עולם התורה, חלילה, אלא יצירת מודלים של שותפות, מתוך כבוד הדדי והבנה שגורלנו אחד הוא. כי כאשר הלבבות מתייאשים והאחדות מתפוררת, הסכנה גדולה בהרבה מכל אויב חיצוני. בסופו של יום, כולנו "נקיים מה' ומישראל" רק כאשר אנו עומדים יחד, כאיש אחד בלב אחד.
