הטבח בנגב המערבי הוא השבר הגדול ביותר בתולדות הציונות. המכנה המשותף הבסיסי, הרחב ביותר של הציונות, הוא הביטחון; ההכרח במדינה עצמאית שתשמש מקלט ליהודים
בשמחת תורה, אנו מתחילים מבראשית. מתחילים לקרוא מחדש את התורה, את ספר בראשית, את פרשת “בראשית”, הנפתחת במילה “בראשית”. לא הייתה שמחה גדולה בשמחת תורה, השנה. יותר משהייתה זו שבת של “בראשית”, היא הייתה שבת של אחרית. שבת של אפוקליפסה. שבת של התגשמות סיוט, שאפילו בחלומות המסויטים ביותר שלנו, לא יכולנו להעלותו על הדעת, לדמיין את אפס קצהו.
הטבח בנגב המערבי הוא השבר הגדול ביותר בתולדות הציונות. המכנה המשותף הבסיסי, הרחב ביותר של הציונות, הוא הביטחון; ההכרח במדינה עצמאית שתשמש מקלט ליהודים. מקום שבו היהודים לא יהיו נרדפים, מקום שבו הם יהיו תמיד מוגנים. הנה, בשבת אחת, נערך פוגרום מהנוראים ביותר בתולדות העם היהודי. כאן, בארץ ישראל, בהתיישבות החלוצית, במדינת ישראל העצמאית, נערך במשך שעות רבות וארוכות טבח אכזרי; רצח ואונס של נשים ונערות, ילדים ותינוקות, מבוגרים וקשישים, באכזריות שלא תתואר. צה”ל הגדול לא היה שם כדי להושיע. מדינת ישראל לא הייתה שם. מדינת ישראל קמה כדי להבטיח ש”לעולם לא עוד”, והנה…
מחבלי חמאס רצו לרצוח יהודים רבים ככל שאפשר ולהשפיל את מדינת ישראל. אך בראש ובראשונה, הם רצו למחוק את הישגי הציונות. אם, חלילה, לא תהיה תקומה רבתי ליישובי הנגב המערבי – יהיה זה גדול הניצחונות שלהם וגדולת התבוסות שלנו. אם הנגב המערבי ייפול – זה לא ייגמר בנגב המערבי.
הטבח בנגב המערבי הזכיר לנו שאנו נלחמים על קיומנו. האויב אינו מבחין בין יהודי ליהודי, בין חילוני לדתי, בין ימני ושמאלני. בשיא הקרע בעם, הותקפנו והתגובה הטבעית, האינסטינקטיבית שלנו, הייתה ליכוד השורות מול האויב המשותף, שהזכיר לנו את ברית הגורל בינינו.
האחדות הלאומית מאחורי צה”ל, שהתעשת מהנורא בכשליו מאז הקמתו ויצא להשיב מלחמה שערה, מתוך חתירה למגע וחתירה בלתי מתפשרת לניצחון ונכונות של כל לוחם למסירות נפש היא התגלמות ברית הגורל בינינו.
ברית הייעוד
אך ברית גורל בלבד, שהמכנה המשותף שלה הוא אויב משותף וסכנה קיומית, אינה יכול לקיים אומה וחברה לאורך זמן. אם רק האיום מלכד אותנו, הלכידות הזאת תתפוגג ותתפורר בחלוף זמן לא רב. מן הראוי שנשכיל למנף את שעת הרצון הזו, שנכפתה עלינו מתוך אסון גדול, לחידוש ברית הייעוד שלנו. ברית הייעוד שלנו היא החזון הציוני. הטקסט הציוני החשוב ביותר הוא מגילת העצמאות ועליה, ועל ערכיה שהם התשתית הרעיונית להקמת חברת מופת, ראוי להשתית את ברית הייעוד. אך לפני כל טקסט, מבחנו של החזון הציוני הוא בהגשמה.
בשנים הקרובות, המצווה הציונית החשובה מכול היא תקומת הנגב המערבי. האויב, שבאמצעות טרור הצליח לעקור אותנו מגוש קטיף, ניסה לנצל הצלחה בחבל ארץ נוסף.
התשובה הטובה ביותר לטבח אינה המכה הצבאית שתמוטט את חמאס. התגובה הזו היא תנאי הכרחי ליכולת לתת את התשובה המהותית – תקומת ההתיישבות בנגב המערבי. כוונתי לכך שלא זו בלבד שהקיבוצים ישובו לאדמתם, אלא שהם יגדלו ויתחזקו. יקומו יישובים נוספים ואני ממש לא מפחד להביע תקווה שהם יקומו גם בצד הדרומי של קו הגבול השרירותי.
משברים גדולים בתולדות הציונות והמדינה, הביאו עמם גלים של ירידה מהארץ. כך היה בשנות השישים, במיתון הגדול וכך אחרי מלחמת יום הכיפורים. היה זה הגל שהביא את ראש הממשלה רבין לכנות את היורדים: “נפולת של נמושות”. אין זה מן הנמנע שגם המשבר הנוכחי יגרום לגל כזה.
אני רואה חשיבות לאומית בפעולות למניעת ירידה ולא פחות חשוב – לגל עלייה גדול.
המלחמה מהדקת את זיקת העם היהודי בגולה למדינת ישראל. גם רבים שהפנו לה עורף, כתוצאה מתעמולה אנטי-ישראלית, שמסלפת את העובדות הנוגעות לסכסוך, נבעתו מאכזריות הטבח והבינו מי כאן התוקפן ומי המגן על חייו והבינו שאנו הצד הצודק בסכסוך. התובנה הזאת חיזקה את הסולידריות היהודית, את הערבות ההדדית של “כל ישראל ערבין זה בזה”.
השילוב הציוני המנצח
גל האנטישמיות הנורא באירופה ובארה”ב, בהשראת הטבח, עורר מחדש פחדים בקרב היהודים, ששוב חשים זרים ומאוימים.
גם בנושא הזה, ראוי למנף את שותפות הגורל לברית ייעוד ציונית ולגל גדול של עלייה לארץ. עלינו לעודד זאת ולהיערך היטב לקליטת העלייה.
הגשמת הציונות היא עלייה והתיישבות. הפניה של עולים חדשים, ובעיקר צעירים אידאליסטים מארצות המערב, להתיישבות בנגב המערבי, לחיזוק הקיבוצים שנפגעו ולהקמת יישובים חדשים היא השילוב הציוני המנצח.
המלחמה החזירה ללב התודעה ערכים ציוניים שנשחקו והושכחו, כמו תוצרת הארץ, החקלאות כערך ציוני של העמקת שורשים במולדת ושל ביטחון המזון בישראל. האם אחרי המלחמה, החקלאות שוב תוקרב על מזבח “יוקר המחיה”? אני מייחל לתחייה ציונית, שבה נעלה על נס גם את הערכים הללו.
הסופר יוסף חיים ברנר, מזוהה עם ה”אף על פי כן” הציוני; למרות כל הקשיים, הכאב, הסבל והכישלונות – אף על פי כן, שומה עלינו להגשים את חזון הציונות. וכך הוא כתב בספרו “מכאן ומכאן”:
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
שמחת תורה תשפ”ד לא הייתה חגיגה של בראשית, אלא אסון של אחרית. האם נשכיל לברוא מתוכו
בראשית חדשה?
