הבכורה התחילה ללמוד בבר אילן ועזבה לגבעת שמואל, לגור עם חברות. הגיע געגוע, אז נסענו לבקר. גם אני למדתי שם, רגע לפי שהיא נולדה. איך שהזמן רץ
נסענו השבוע לבקר את הבכורה, שהתחילה ללמוד באוניברסיטת בר אילן. אמנם לומדת בזום כרגע, אבל אחרי שנתיים שהייתה בבית, והיו כיף גדול עבורנו, (באמצע היו שנתיים של שירות מחוץ לבית), היא פרשה כנפיים ועברה לגור עם חברות, בגבעת שמואל. מודה שקצת קשה עליי הפרידה. בכל זאת, גם בכורה וגם חברה טובה, אבל אין ברירה, כשמגיע הזמן, חייבים לשחרר. אני חייבת להודות שזה לגמרי לא מובן מאליו שהיא הייתה בבית בשנתיים האחרונות ושיש לנו קשר קרוב של אם ובת, שהן גם ממש חברות טובות. ב"ה נחת.
אז השבוע קפצנו לבקר, כדי לראות שהדירה בסדר. האמת, לא רק. היא נשארה שם לשבת ואנחנו הרגשנו געגוע, עד שנתרגל למצב החדש ולמרחק. הנסיעה לבר אילן עוררה בי זיכרונות נחמדים. גם אני למדתי שם, רגע לפני שהיא נולדה. לפני 23 שנים סיימתי, זו הייתה עבורי תקופה יפה עם זיכרונות רבים, חבל שלא היה אז פייסבוק ופלאפונים עם מצלמות, כדי להנציח את הרגעים והחוויות.
היום, הפייסבוק הוא מעין ספר הזיכרונות שלי. הרבה פעמים האיש לא מבין מה הקטע שלי, שאני מעלה תמונות שלי ושל הילדים. פעם, היה לי תירוץ שזה בשביל העסק והקידום, אבל לאט לאט, הבנתי שאנחנו כבר לא מפתחים תמונות וזה בעצם מאגר התמונות והזיכרונות ואני נהנית מדי פעם לדפדף בזיכרונות.
תוך כדי הנסיעה, סיפרנו לילדים על החוויות שלי מבר אילן, האיש שהיה בא לבקר, הצעת הנישואים שהייתה בגינה, ממש מתחת לבית של הבכורה. כמובן שלקחנו את הילדים לראות את המקום. המרכז המסחרי מול האוניברסיטה נשאר כשהיה, רק התחלפו שמות החנויות. גבעת שמואל ממש גדלה ושינתה פניה לגמרי. נזכרנו במוצ"ש אחד, שהאיש הסיע אותי למעונות וחברה משותפת שנהגה ברכב נכנסה לחניון בנתיב הנגדי ופינצ'רה לרכב של ההורים שלו את ארבעת הגלגלים מהדוקרנים.
נזכרתי בלימודים, במרצים, בהברזות מההרצאות, בערבי סטודנטים, בסיורים של המחלקה ללימודי ארץ ישראל, בעבודה שלי כמלצרית באולם חתונות, בהדרכות הטיולים, בשבתות שנשארנו במעונות. היו לי שם הרבה חוויות טובות
נזכרתי בלימודים, במרצים, בהברזות מההרצאות, בערבי סטודנטים, בסיורים של המחלקה ללימודי ארץ ישראל, בעבודה שלי כמלצרית באולם חתונות, בהדרכות הטיולים, בשבתות שנשארנו במעונות. היו לי שם הרבה חוויות טובות. בכל תחנת חיים, אנחנו צוברים חוויות. את חלקן אני זוכרת, אחרות נשכחות וטוב שלפעמים מישהו מספר ומזכיר, ויש כאלה שעדיף לשכוח…
בלי כיתה, בלי הווי
בדרך חזרה הביתה, אחרי הביקור, תחושה של נחת מילאה את לבי שמחתי שהילדה שלנו מצאה את המקום הנכון לה. הצטערתי קצת בשבילה, שהיא מתחילה שנה מוזרה כזאת של לימודים מהחדר, בזום, בלי חבר'ה, בלי כיתה, בלי הווי, אבל כמו כל מה שקורה בתקופה הזאת, חל"ת, חתונות מצומצמות, רחובות ריקים, חנויות סגורות, ילדים לומדים מהבית או שלא לומדים.
התקופה הזאת תחלוף ונזכור אותה ונספר לנכדים. היא תיכתב גם בספרי ההיסטוריה. העולם כולו עוצר מלכת ומחכה שהמגפה תיעלם מפה ועוד נחזור לשגרת חיים נורמלית. בינתיים, בימים הארוכים בבית, אני אוספת חוויות משפחתיות, לא מצלמת מספיק, לא מעלה לפייסבוק, כנראה זה מצב הרוח שאינו מצב של חגיגות.
אבל בנסיעה חזרה הביתה, חשבתי על זה שהתקופה הזאת, עם כל זה שהיא לא פשוטה ומורכבת ואחרת, עוד יישארו ממנה גם זיכרונות טובים. זיכרונות של הביחד המשפחתי, של המטבח שהפך להיות המרכז, של השיחות, הטיולים הקטנים באזור, ההליכות היומיות, העזרה והערבות ההדדית שמורגשת בעוצמות. חשוב למצוא גם את הטוב לשמר את הזיכרונות והחוויות.
לבכורה היפה שלי, האהובה, החברה הכי טובה שלי, אני מאחלת הצלחה גדולה בדרכה החדשה, הצלחה בלימודים ובהגשמת המשאלות ושתדע ליהנות ולצבור חוויות וזיכרונות.
