פעם ממש אהבתי לנסוע לתל אביב. משימות, אירועים, כנסים ופגישות, קופצת לים, לשוק, לעזריאלי. היום, אני קצת יותר עייפה, אולי פחות קלילה, אבל תכל'ס, הדרך באמת ארוכה
פעם, הייתי מתה על הנסיעות לתל אביב. כל הזדמנות שנפלה לפתחי לנסיעה למרכז הייתה מתקבלת בהתלהבות. הייתי נוסעת בשמחה חמישים דקות עד לרכבת בכרמיאל, מחפשת חנייה בלי להתייאש, רצה לרכבת, קונה כרטיס חופשי-יומי וממשיכה.
לפעמים, הייתי עושה עצירה בתחנת חוף הכרמל. שותה קפה במדרחוף, שהיה אהוב עליי במיוחד בשעות הבוקר, יחד עם הרבה שחיינים רציניים שהיו מגיעים לשחות בקיץ וגם בימי חורף קפואים. יצרתי שם אפילו כמה חברויות נחמדות, רק מהעצירות לקפה. הייתי ממשיכה לתל אביב מלאת אנרגיות ונהנית מהזמן ברכבת. כותבת, צופה בפרק מסדרה, מכירה אנשים חדשים.
בתל אביב, הייתי מתניידת בתחבורה ציבורית, הולכת הרבה ברגל, מסמנת וי על משימות, אירועים, כנסים ופגישות, קופצת לים, לשוק, לעזריאלי וחוזרת הביתה עייפה, אבל מאוד מרוצה. כבר בדרך חזרה, חיכיתי לנסיעה הבאה. זה היה פעם. הייתה גם שנה אחת, שבה קיבלתי את עבודת החלומות. לפחות ככה חשבתי. חלום שהתגשם. עבדתי במגדל יפה ברמת גן, עם המון משרדים, אנשים מעונבים ובית קפה בכניסה. שלוש פעמים בשבוע, הייתי עושה את הדרך למרכז. היו גם קיטורים, לא מעט, אבל אהבתי את הנסיעה. אהבתי את המרכז. אהבתי את התחושה של בת הכפר בעיר הגדולה, ארץ האפשרויות. בינתיים, חלו בי ובחיים כמה שינויים. מסתבר שגם אני וגם תל אביב הזדקָנו קצת.
זה נוער זה?
היום, כל נסיעה למרכז הפכה עבורי למסע. אני נוהגת כשצריך, נוסעת ברכבת כשאין לי כוח לנהוג, אבל ההתלהבות של פעם כבר איננה. אם לא חייבים, אני פשוט מוותרת. בשבוע שעבר, נדרשתי לנסוע לנסיעת עבודה. טקס של שלוש שעות. התלבטתי יומיים אם לנסוע ברכב, או ברכבת. עשיתי טבלת בעד ונגד לכל כלי תחבורה, כאילו אני עומדת לבחור ראש ממשלה. התעוררתי בבוקר הנסיעה ועדיין התלבטתי. בסוף, החלטתי על רכבת. הודעתי לבכורה שאני מגיעה למרכז וסגרנו על ארוחת צוהריים משותפת. כבר שווה את המאמץ. זה היה ממש צ'ופר עבורי אחרי הדרך הארוכה.
יצאתי מהבית ביונתן. לקח לי שעה להגיע לרכבת בכרמיאל. עשרים דקות חיפשתי חנייה, עד ייאוש. פספסתי רכבת אחת ותכף גם את הבאה אחריה. התחלתי להתפלל לזמן, ואז, אופס, רגע לפני שהתייאשתי, מישהו פינה לי חנייה מושלמת, קרובה לתחנה. במעט כוחותיי, ועם נעלי סירה לא ממש נוחות, אבל די יפות, רצתי כדי להספיק לרכבת. הגעתי בלי אוויר בשתי הדקות האחרונות. מתנשפת ממש. איש אחד שראה אותי שאל אם אני צריכה מים. ברור שהייתי צריכה. אבל הודיתי לו בנימוס שאני בסדר. הרכבת לא הייתה ישירה. עצרנו בחיפה. לא התחשק לי קפה בטיילת בחום האימים. חיכיתי רבע שעה ואז עליתי לרכבת נוספת שהייתה עמוסה לגמרי. חיפשתי מקום לשבת וקיוויתי שאחד הנערים או הנערות יחשבו שאני קשישה ויקום בשבילי. לצערי, הפעם, כנראה כולם חשבו שאני צעירה. או שפשוט לא למדו על "והדרת פני זקן". אני הייתי קמה בשבילי. סתם, לא באמת…
דיברתי בטלפון עם הבכורה לעדכן זמנים וסיפרתי לה שאני ברכבת המלאה ואף אחד לא קם לפנות לי מקום. דיברתי בכוונה בקול, בתקווה שמישהו ישמע. איש אחד, הרבה יותר מבוגר ממני, שאל אם אני רוצה לשבת. כנראה שהוא טעה לחשוב שאני קשישה, או שפשוט שמע את השיחה. סירבתי בנימוס ואמרתי שאני בסדר, מה שהיה שקר מוחלט. רגליי כאבו והכי רציתי בעולם לשבת, אבל לא במקום הקשיש.
גם רחוקה וגם לוהטת
אחרי שתי תחנות, התפנה לי מקום. התיישבתי. לא הרבה זמן אחר כך, הגענו ליעד. פגשתי את הבכורה. אכלנו ארוחת צוהריים טובה, צחקנו, דיברנו והיה שווה את כל המסע. המשכתי ברגל למפגש של העבודה, הגעתי מזיעה. מה זה החום הזה של תל אביב? התלוננתי, גם רחוקה וגם לוהטת. בסופו של דבר, היה אחלה מפגש. עודדתי את עצמי שהמאמץ היה שווה.
אז למה אני כבר לא אוהבת לנסוע לתל אביב, אתם שואלים? כי הכבישים הפכו עמוסים, הנהיגה בפקקים מתישה, הרכב חשמלי וצריך כל הזמן לחשוב איפה לטעון והרכבת… ובכן, הרכבת פשוט ארוכה מדי. אולי פעם נהניתי מהדרך כי הדרך עצמה הייתה חלק מהחוויה. היום, אני קצת יותר עייפה, אולי פחות קלילה, אבל תכל'ס, הדרך באמת ארוכה.
פתאום, אני חושבת שאולי זה בכלל הסיפור. פעם נסעתי לתל אביב, כי אהבתי את תל אביב ואת הדרך והחוויה. היום, אני צריכה שתהיה לי סיבה טובה. בת, עבודה, פגישה חשובה, הצגה, משהו שאני באמת רוצה. אולי זה אחד הדברים שקורים לנו עם השנים. אנחנו הופכים קצת יותר בררניים. לא בכל מחיר. לא לכל מקום. לא בשביל כל דבר. אני עדיין אוהבת את תל אביב. אני פשוט חושבת שהיא נעשתה קצת רחוקה.
