למה אותם 90% שהיה להם טוב כילדים בלינה המשותפת, שוללים אותה מכל וכל כהורים? כי הם מבינים שהיה להם כיף, אבל הטוב, במובן העמוק, הוא בחיק המשפחה. "היה לך טוב, או היה לך רע?", ספרה החדש של יעל נאמן
הניצוץ הקיבוצי שהדליק אותי, היה בקיבוץ בית זרע. יש לי שם משפחה. בילדותי, הרבינו לבקר שם, בכל פעם למספר ימים ובכמה קיצים, הייתי שם לבדי תקופה לא קצרה. האידאולוגיה באה מאוחר יותר, בשנות נעוריי, אך הזרע נזרע שם.
אחד הדברים שהדליקו אותי היה הלינה המשותפת. גדלתי במשפחה עירונית חמה ואוהבת וזכיתי לילדות מאושרת. אבל יש כיף גדול יותר מלישון בלילה במחנה, או בטיול, מחוץ לבית? הדימוי של ילדי הלינה המשותפת הצטייר, בעיניי, כילדים שנמצאים כל הזמן במחנה קיץ. יש כיף מזה?
כאדם בוגר, כחבר קיבוץ ובוודאי כהורה, דעתי הפוכה. ואף על פי כן, בזיכרוני, אני חווה אותם כילדים מאושרים.
לא אחת, שאלתי בוגרי הלינה המשותפת אם "היה לך טוב, או היה לך רע?", כשם ספרה החדש של יעל נאמן. קיבלתי תשובות רבות, אך השכיחה ביותר הייתה "הייתה לי ילדות נפלאה". גם נאמן כותבת ש"אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב". אך אלה ששמעתי מהם כמה היה להם טוב מקפידים להוסיף: "אבל בשום פנים איני מוכנה לכך כאימא".
אני מסיק מכך, שהמרד בלינה המשותפת, שלא היה מרד של ילדים, אלא של הורים, לא היה מתוך זיכרונות אימה, אלא מתוך תובנה בוגרת מהי הדרך הנכונה לחנך את הילדים. יש מי שחוויותיהם מהלינה המשותפת קשים ונוראים. אך יש הרבה ילדים שחוו ילדות קשה ואיומה בבית הוריהם.
קורבנוּת מאוסה
גיבור ספרה של נאמן הוא נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, שבשנת 2000 סיפר בריאיון ל"הארץ" על תביעת נזיקין אזרחית ייצוגית שהוא מגיש נגד רשם האגודות השיתופיות, על נזקי הלינה המשותפת. "האישום: ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש". אני זוכר היטב את תחושת הסלידה, כשקראתי את הריאיון, לפני 25 שנה. ראיתי בכך שילוב של קורבנוּת מאוסה עם שיח משפטני מעורר דחייה. עצם הרעיון שדרך חיים חברתית חלוצית, שאנשים בחרו בה ויצרו אותה בעבודה קשה, במסירות אין קץ, באהבה ובאמונה, ושתרומת עשייתם להקמת המדינה וליישוב הארץ לא תסולא בפז, והיו בה גם לא מעט שגיאות, היא סוגיה שניתן לדון בבית משפט, היא מתיחה עד אבסורד של הביטוי האומלל של אהרון ברק: "הכול שפיט". אולי הכול שפיט במשפט ההיסטוריה, בשיח החברתי. בטח לא בבית המשפט. מה שעוד הכעיס אותי, היה דיבורו נגד "החינוך המשותף". הלינה המשותפת היא רק מרכיב אחד בחינוך המשותף. החינוך המשותף המשיך להיות הדרך החינוכית של הקיבוצים הרבה אחרי ביטול הלינה המשפחתית, בחינת "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד" ובמידה רבה, כך הדבר גם בקיבוץ המופרט.
הספר לא שיפר את דעתי על גולץ. אדרבא, בספר למדתי עד כמה אישיותו אובססיבית ובאה לידי ביטוי במסע רגלי שעשה מת"א כדי "לחזור לקיבוץ", בלי תיאום עם איש, או בתקופה של קריאה אינטנסיבית של כל כרכי עלון הקיבוץ.
אחת הטענות של גולץ, המופיעה גם בספרה של נאמן, היא שההצטיינות של ילדי הקיבוץ בצבא, נובעת מכך שהם חונכו לקונפורמיזם וציות. אבל מעניין שהבולטות של בני הקיבוצים הייתה ונותרה בעיקר בסיירות ובקורס טיס; יחידות המקדשות דווקא את האינדיבידואליזם, את היצירתיות ושמוטיב התחרותיות וההישגיות בהם הוא מרכזי. אנו רואים זאת גם באחוז האמנים והספורטאים מקרב בני הקיבוצים, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה, כך שהטיעון הזה אינו עומד במבחן העובדות.
ג'ונגל דרוויניסטי
גולץ הכעיס אותי עם דיבורו נגד "החינוך המשותף", שהלינה המשותפת הייתה רק מרכיב אחד בו. החינוך המשותף המשיך להיות הדרך החינוכית של הקיבוצים הרבה אחרי ביטול הלינה המשפחתית, בחינת "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד"
אני זוכר שיחה באחת מארוחות הבוקר בחדר האוכל בבית זרע, שבה דודי, שהיה מהאידאולוגים של הקיבוץ, אמר שבחברת הילדים כל ילד יודע בדיוק איזה מקום הוא בכיתה בשחייה ובריצה וכד', ושזו חברה מאוד מאוד תחרותית. הוא אף הוסיף, ככל הזכור לי, איזו אמירה בנוסח "כמו בעלי חיים". הופתעתי, כיוון שבכיתה שלי, בעיר, לא הייתה תחרותיות כזו. כנראה שעצם החיים יחד של הילדים, כשביתם אינו חיקה החם של המשפחה, עודד דווקא את התחרותיות, בניגוד למיתוס. אולי הנזק העיקרי של הלינה המשותפת, הוא שבהפוך על הפוך, היא לא חינכה לשותפות ולערכי הקיבוץ והיא הייתה אחד הגורמים המרכזיים לריאקציה שהובילה ברבות הימים להפרטת הקיבוץ.
הלינה המשותפת נוצרה מתוך צורך קיומי, כמעט הכרח קיומי, בתוך העוני והקושי של החיים באוהלים וצריפים, בקור ובחום העז, בגשם ובשרב – לתת מענה פיזי קיומי סביר לילדים. לאחר מכן, הולבשה על כך אידאולוגיה. הייתה זו אידאולוגיה של מרד במוסד המשפחה. כאילו הקיבוץ הוא התחליף למשפחה.
הלינה המשותפת נוצרה מתוך צורך קיומי, כמעט הכרח קיומי, בתוך העוני והקושי של החיים באוהלים וצריפים, בקור ובחום העז, בגשם ובשרב – לתת מענה פיזי קיומי סביר לילדים. לאחר מכן, הולבשה על כך אידאולוגיה
הקיבוץ הוא אכן סוג של משפחה מורחבת, אך אם היא מחליפה את המשפחה הגרעינית, שהיא ההתארגנות האנושית הטבעית הבסיסית של האדם, היא מחמיצה את מהות המושג משפחה מורחבת. משפחה מורחבת במיטבה מורכבת ממשפחות, החיות כמשפחה והבסיס של חיי המשפחה הוא החיים של ההורים והילדים בבית אחד, עם כל הכרוך בכך. המשפחה הבסיסית היא קיבוץ בזעיר אנפין, כי היא התגלמות החזון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו", של קופה משותפת וכד'. המודל הזה נחסך מילדי הלינה המשותפת. המודל של חברת הילדים בלינה המשותפת, היה יותר של ג'ונגל דרוויניסטי.
הקיבוץ במיטבו מבוסס על ערך המשפחה, המורחב גם אל מעבר לה, אל הקיבוץ כמשפחה מורחבת, אך בשום אופן לא כתחליף למשפחה.
למה אותם 90% שהיה להם טוב כילדים בלינה המשותפת, שוללים אותה מכל וכל כהורים? כי הם מבינים שהיה להם כיף, אבל הטוב, במובן העמוק, הוא בחיק המשפחה. כך שגם אם החוויה שלהם הייתה טובה והזיכרונות שלהם טובים, הם מבינים שהטוב הזה, היה רע לתפארת.
