מספרו המתורגם של גוטליב שומכר, ראשון סוקרי הגולן, עולה כי ההתיישבות הישראלית שהחלה בגולן ב-67′ לא עלתה על אדמות שוממות. למעשה, קטענו בכך תהליך התנחלות אחר, של השבטים הבדווים בגולן
ד”ר משה הרטל מאשר שהבדווים הלכו והתנחלו בהדרגה וברור מהממצאים שהתהליך נמשך ממש עד עצם כיבוש הגולן בשנת 1967. “לדעתי”, מסכם הרטל, “זו גם הייתה הסיבה לבריחה ההמונית שהייתה כאן בעת מלחמת ששת הימים. למתגוררים בגולן לא היו שורשים של ממש כאן, הרי הם ישבו באזור למעשה רק כמה עשרות שנים”
נניח לרגע לאדמות החורן ולמאבקים עליהן, על מנת לערוך היכרות מחודשת עם בני עמים אחרים, שנזכרו להתיישב בגולן ממש באותה תקופה בה זה קרה בקרבנו. במסגרת עשיית הצדק ההיסטורי עם מאבקיה הבלתי נלאים של התנועה הציונית להתיישב בגולן ולהפכו לבית לאומי, מותר גם לערער על “אמיתות” מקובלות וסטריאוטיפיות מעט כגון האמירה: “הגולן חיכה רק לנו”… או המגמות להציג את הגולן כריק מיושבים עד שנת 1967.
אותה אמת היסטורית, שתוצג כאן מיד, חושפת גם את השורשים של מאה אלף התושבים בגולן עד השנה האמורה וכאן היא דווקא מפתיעה לטובתנו.
מי שערך למעננו את ההיכרות עם שלל עממי הגולן, קהילותיו ושבטיו הוא גוטליב שומכר, שהתגורר במושבת הטמפלרים בחיפה במאה ה-19, מהנדס מחוז עכו ואיש רחב אופקים. שומכר נתבקש על ידי העות’מנים לתכנן תוואי למסילת ברזל שיעבור בגולן, אך קודם כול יצא לערוך סקר מקיף עליו. מאובטח בחיילים תורכיים, הוא סבב כאן שנתיים, 1886-1884, ביקר בכל חורבה וכפר, ערך חפירות ארכיאולוגיות, תיעד כל ממצא בכתב, בשרטוט ובציורים מופלאים וראיין אלפי תושבים בשפת אמם, הערבית, אותה דיבר מילדותו. לאור ממצאיו ומדידותיו, הוא ערך את מפת הגולן הראשונה שאי פעם שורטטה ו”עשה עבודה לגמרי לא רעה מבחינת הדיוק שבה”, לדברי הארכיאולוג ותושב קצרין, ד”ר משה הרטל. הרטל תרגם לעברית את ספרו של שומכר “הגולן – סקר, תיאור ומיפוי”, למעלה ממאה שנים לאחר שיצא לאור בגרמניה ונחשב עד היום לסקר המקיף ביותר שנערך אי פעם על הגולן.
שומכר, מספר הרטל, מגיע לגולן בתקופה מאוד מעניינת. עד אמצע המאה ה-19, הגולן הוא מושב של בדווים ותורכמנים, כ-8500 איש. פלחים כפריים יושבים בעיקר בדרום הגולן, בפיק, אלעל, כפר חרב ואל-?מה. יש כמה כפרים שנאחזים במורדות החרמון, אך ככלל – רוב שטחי הגולן אינם מיושבים ואינם מעובדים כלל. בדווים מטילים חתיתם באזור, אינם פוחדים מהשלטון המרכזי, עוסקים נמרצות בשוד, כשמדי שנה, באביב, מציפים את האזור שבטי המדבר – הענזה והרואלה, ששודדים את המקומיים ועורכים פשיטות קשות בכל שיירה, מהבודדות שאולי העיזו לחצות את הגולן.
כחמש שנים לפני סיורו הראשון של שומכר, מגיע השלטון המרכזי למסקנה שהמצב אינו יכול להימשך עוד ומעמיד לרשות הצ’רקסים את הטובות באדמות הגולן. צ’רקסים אלה, שמוצאם בקווקז, הגיעו לעכו בתום מסע נדודים בעקבות מלחמת רוסיה-תורכיה, הם לוחמים מעולים, מקימים כפריהם משני צדיו של “קו התלים” ודוחקים את הבדווים מערבה, לאדמות הטרשים של אזור ווסט.
שומכר מגיע לגולן בעיצומו של השינוי באקלימו האנושי האלים, נלהב מהסדר החדש שעשו הצ’רקסים בגולן ומתאר בספרו איך לחמו בשבטי הבדווים שפשטו בגולן ואיך צחקו למנוסת מאות הגמלים והעדרים שהביאו עמם. כך, שדה אחר שדה, כפר אחר כפר, מתנחלים הצ’רקסים בגולן ובימיו של שומכר, מספרם מגיע ל-4652. הממשל התורכי מגבה את הסדר החדש והשלום פורץ הודות ליד החזקה, שיפור סדרי המנהל בגולן, העמדת תקציבים, מינוי פקידים וחיילים מטעמו והעברת שבטי הבדווים הפורעים – הענזה והרואלה – לדרום החורן והגבלת תנועתם.
שומכר זוכה לתאר את תהליך הפיכת הגולן לארץ נושבת גם מתוך פרספקטיבה מצוינת של זמן. לאחר הסקר הגדול, הוא חוזר ושב לגולן ותיאורי השינויים שמתחוללים בו נכתבים בדו”חות של מסעות נוספים שערך באזור ב-1889, ב-1898 וחמש עשרה שנים מאוחר יותר, בשני סיורים, בקיץ 1913.
1913 – אוכלוסיית הגולן: 25,000 איש
בזמן זה, מיישבים כולם את חורבות כפרי הגולן הביזנטיים – הבדווים, אפילו שבטי הענזה, התורכמנים, הצ’רקסים והכורדים. בעלי הון נכנסים להשקעות בבניית מחסני תבואה, טחנות קמח ונטיעות נרחבות של עשרות אלפי עצי זית ופרי. הרכב האוכלוסייה בכפרים משתנה, כשהכול מתערבבים בכול. הכפרים הצ’רקסיים מתרחבים ושומכר מתפעל מכפריהם, עין זיוואן, למשל. הפתעה נעימה: מתברר שלא הצ’רקסים הביאו לגולן את גגות הרעפים האדומים. עד שנת 1913, ביקורו האחרון של שומכר כאן, רוב בתיהם מקורים בעפר כבוש ואת הגגות האדומים הם בנו בהשפעת … המושבות היהודיות.
בהזכירו את ההתיישבות היהודית, הוא מספר על המושבה בני יהודה בביר שגום, על רכישת קרקע של יהודים מצפת במקום, ועל תכניות של הברון רוטשילד לרכישת קרקע נוספת. בסיורו, בשנת 1913, הוא כותב: “הכפר א-ג’קום הדרדר ומונה עכשיו 16-15 בקתות של יהודים מקומיים, שנקראים בני יהודה. הם נטעו גן עצים”.
בפרק מיוחד, סוקר שומכר את כל קבוצות האוכלוסייה של הגולן. הוא מתאר בקתות פלחים, היושבים קבע בדרום הגולן על חורבותיהם של כפרים קדומים. קירות בתיהם עשויים אבני בנייה עתיקות, ללא חומר מלכד, הגג עשוי קורות אלונים, עליהן ענפי הרדוף ושכבה של אדמה ותערובת חרסית וקש דק. מדי שנה בסתיו, הם מוסיפים על הגג שכבת בוץ חדשה, עד שזה קורס תחת משקל תוספת החרסית השנתית. לכן, באותו יישוב, הם בונים בקתה אחרת, וזה ההסבר לחורבות החדשות הרבות, הנמצאות בין ההריסות העתיקות באותם כפרים. הוא מתאר את תושבי הגולן כגבוהים ומלאים, צבע עורם חום יותר משל ערביי ארץ ישראל, שיערם שחור כעורב, חלקו קלוע וחלקו תלוי חופשי.
שומכר מדבר על שבטי בדווים, דרוזים למרגלות החרמון, תורכמנים, שבטי האנצריה, הם העלווים, היושבים באזור החולה ומספר שבגולן יש גם … צוענים. אלה שבטי הבטיחה “היושבים בכמה אוהלים דלים, משוטטים בעצלתיים עם הג’מוסים, המתפלשים בביצות הבקעה. הם הפחות משכילים מכל שבטי הגולן”.
בסיימו את הסקר, כלל אוכלוסיית הקבע בגולן לא עולה על 11,200 תושבים מעל גיל עשר. עליהם יש להוסיף עוד את הבדווים והצוענים החונים בו – 8,300. עוד 5,750 בדווים חונים בגולן רק בעונת החורף.
שומכר – אבי סוקרי הגולן
ד”ר הרטל משלים את תמונת ההתנחלות בגולן והתפתחותו בנספחים שהוסיף לספר מדוחות של מסעותיו הנוספים של חוקר הגולן הגרמני. הראשון ב-1889, מטבריה לאזור גשר אריק ומשם לגשר בנות יעקב ומספק ציור יפהפה של הגשר ומגדל השמירה במערבו. ב-1899, הוא יוצא מגשר בנות יעקב ומספר שעלה לגולן בכביש חדש, שנסלל על ידי המנהל של מושבות הברון רוטשילד. הוא עבר את חושניה, שעדיין מתוארת ככפר חורף של בדווים, עבר גם את ההתיישבות היהודית בביר-שגום וסיים ברוקאד.
תוצאת שני הסיורים ב-1913 היא תיאור התפתחות הכפרים הצ’רקסיים והברחת הבדווים וגם דיווח ראשון על גגות רעפים, על קוניטרה המתרחבת מאוד, חושניה הגדלה ל-300 בתים, הנופים שהשתנו עם הופעת גדרות הצבר והאקליפטוסים. הוא מספק תיאורים רבים על גידולים חדשים, על התנחלות הבדווים, תהליך שנמשך עד קטיעתו בידינו, עם כיבוש הגולן ב-1967. דבריו האחרונים מספרים על הרכבת שכבר התחילה בנסיעותיה דרך הירמוך, מה שהפסיק את תנועת השיירות בגולן.
שומכר מתעד שורה ארוכה של אתרים ארכיאולוגיים, מיטיב לדייק, אם כי תיארך ממצאיו לפי סגנון בנייה ולא על פי חרסים. הוא תיאר שורה של יישובים יהודיים, זיהה בתי כנסת ספורים, כשהיום ידועים לנו לפחות שלושים. הוא כן מתאר מנורות רבות ומגיע למסקנה שבקצרין היה יישוב יהודי נכבד.
שלל ציורים, פרי מכחולו ואחר כך מצלמתו, ליווה את מחקריו, כולל ציורו של העמוד עם הכתובת – “אנה יהודה חזנה”, המוצב היום במוזאון הגולן. אחדים מהאתרים הידועים בגולן נמצאו דווקא הודות לתיאוריו, כמו אמת המים לסוסיתא, שנמצאה מתחת לפני השטח. אגב סוסיתא … שם דווקא טעה. למרות התיאור המפורט, מיפוי האתר וממצאיו בפרוטרוט, הוא זיהה אותו כגמלא ואת סוסיתא שייך לחירבת סוסיא.
“שומכר”, אומר הרטל, “הוא בהחלט אבי סוקרי הגולן. דיבר ערבית מצוינת, לא נזקק למתרגם, צייר היטב והמפות המקוריות מעשי ידיו שמורות בטכניון, יחד עם אלבום הצילומים שתמונותיו מופיעות בספר. בתום סיורו האחרון, פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא גויס כמהנדס ראשי לצבא התורכי-גרמני. לאחר התבוסה, סירבו הבריטים להרשות לו לחזור לחיפה ורק בשנת 1923, חולה ומשותק, שב לביתו ונפטר ב-1925. משמעותו אינה בהיקף, אלא בתמונה היפה של הגולן שסיפק – איפה ישבו התושבים, איך התחוללה המהפכה היישובית במאה הקודמת.
מדבריו של הרטל על ההתנחלות המאסיבית שנעשתה כאן בסוף המאה ה-19 ומהלך המאה העשרים, עולה, שאנחנו, נושאי דגלי ההתיישבות, בעצם קטענו תהליך אחר של התנחלות…
הרטל מאשר שהבדווים הלכו והתנחלו בהדרגה וברור מהממצאים שהתהליך נמשך ממש עד עצם כיבוש הגולן בשנת 1967.
“לדעתי”, מסכם הרטל, “זו גם הייתה הסיבה לבריחה ההמונית שהייתה כאן בעת מלחמת ששת הימים. למתגוררים בגולן לא היו שורשים של ממש כאן, הרי הם ישבו באזור למעשה רק כמה עשרות שנים”.
· בעקבות כתבה שפורסמה בעבר “בארץ הגולן”, עם יציאתו לאור של תרגום ספרו של שומכר
