ב-15 באפריל 1936, לפני 90 שנה, תקפו פורעים מכנופיית עז א-דין אל-קאסם מכונית של יהודים בכביש טול כרם-שכם. בכך ניתן האות למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט
ב-15 באפריל 1936, לפני 90 שנה, תקפו פורעים מכנופיית עז א-דין אל-קאסם מכונית של יהודים בכביש טול כרם-שכם. שניים מהנוסעים נרצחו ושניים נפצעו. בכך ניתן האות למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט; שלוש שנים, בהפסקות קלות, של עימות קשה בין היהודים בארץ, שביקשו לטעת כאן שורשים לאומיים, לבין הערבים שהתנפלו עליהם על מנת לעוקרם מאדמת ארץ ישראל.
היה זה הסבב הרביעי בעימות. קדמו לו מאורעות תר"פ (1920), מאורעות תרפ"א (1921) ומאורעות תרפ"ט (1929). אנו בעיצומו של הסבב הנוכחי באותה מלחמה, שאף פעם לא די לה; הסבב שפרץ בשבעה באוקטובר 2023. העימות – אותו עימות. המלחמה – אותה מלחמה. המלחמה על זכותו של העם היהודי על ארצו, על זכותו ליישב את ארצו, על זכותו לריבונות לאומית ועל עצם הזכות של יהודים לחיות בארץ ישראל.
מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט זעזעו את היישוב ואת העולם היהודי כולו. מספר ההרוגים היהודים בו, בשלוש שנות המאורעות, היה קצת יותר ממחצית הנטבחים ביום אחד, בשבעה באוקטובר. 630 יהודים נרצחו במאורעות. אך למען הפרופורציות, כדאי לזכור, שבאותה תקופה חיו בארץ ישראל 380,000 יהודים, פחות מ-5% מהיהודים החיים היום בארץ. כלומר, באופן יחסי לגודל האוכלוסייה, מספר הנרצחים במאורעות היה יותר מפי עשרה מאשר בשבעה באוקטובר.
לעקור את היישוב היהודי
אם תחפשו בוויקיפדיה ערך שנקרא מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, לא תמצאו. תמצאו תחתיו ערך שנקרא "המרד הערבי הגדול". כך גם בספרי ההיסטוריה הישראליים. מרוב פחד להיראות "פרובינציאליים", אימצו אנשי העולם הגדול דה-ל-שמאטע את שם החיבה ההרואי שהפורעים הערבים (אז הם עוד לא שמעו שהם פלשתינאים) לגל הטרור הרצחני. נכון, חלק ניכר ממלחמתם היה בשלטון הבריטי. נכון, הם דרשו הקמת ממשלה ערבית. אך מהות מאבקם לא היה מאבק לאומי לעצמאות וריבונות, אלא מאבק לעקירת היהודים ולמחיקת המפעל הציוני.
זו הייתה המוטיבציה שלהם. אילו רצו עצמאות, הרי שוועדת פיל, ועדת החקירה שהקימה ממשלת בריטניה לחקר המאורעות, הציעה את חלוקת הארץ והקמת מדינה ערבית על רובה המכריע, והקמת מדינונת פצפונת זעירונת ליהודים. התנועה הציונית, בלב כבד מאוד, קיבלה את ההצעה. הערבים לא רצו מדינה, אלא לגרש את היהודים, ולכן הם דחו את ההצעה בדם ואש ותימרות עשן, בדיוק כפי שנהגו כעבור עשור כלפי תכנית החלוקה של האו"ם ובדיוק כפי שעשו בחלוף עוד 53 שנה, כשקיבלו הצעה נדיבה למדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים, מידי אהוד ברק. הם הפסיקו את המאורעות, כאשר הבריטים פרסמו את הספר הלבן, שנועד לעצור את העלייה, ההתיישבות וגאולת הקרקע בידי היהודים. כי זה מה שעניין אותם.
הניסיון שלהם לעקור את היישוב היהודי נחל כישלון חרוץ. בניגוד למלחמת "חרבות ברזל", אז לא ננטשה ולו נקודת התיישבות אחת. אדרבא, קמו יישובים יהודים חדשים, במסגרת מבצע "חומה ומגדל". הם ערכו שביתה כללית כדי לחנוק את כלכלת הארץ, אך הם חנקו רק את עצמם, בעוד המשק היהודי התנתק מתלותו בערבים ושגשג. הם השביתו את נמל יפו – היישוב הקים את נמל תל אביב. האף-על-פי-כן של ברנר, שנרצח במאורעות תרפ"א, הוכיח את עצמו בגדול במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.
כל הארץ תל-חי
לאחר החודשים הראשונים של המאורעות, כאשר דומה היה שהן דעכו, יצא לאור הספר "מאורעות תרצ"ו", שתיעד את סיפור המאורעות. את ההקדמה לספר כתב ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, תחת הכותרת "עדות לדור". הדברים שכתב אז, אקטואליים היום באותה מידה וכאילו נכתבו בעקבות מאורעות תשפ"ד. שמחת תורה תשפ"ד.
"יש רגעים בּהם נצרפת אוּמה. בּהם נבחנת תנוּעה. בּהם יחוּשל אדם. בּהם היסטוֹריה מתחוֹללת. 'היוֹם הזה נהיית לעם'. אין רגעים אלה בּאים בּהמוֹן חוֹגג וּבתהלוּכוֹת-ניצחוֹן. קשים וּמרים הם. והמתאַווים להם – אינם יוֹדעים מה מעוּתד להם. בּבוֹאם הם אחרים לגמרי מכּפי שההזיה המתקתקה רוֹאה אוֹתם בּמיטב תיאוּריה. אך משהם בּאים – בּייסוּרים, בּפוּרענוּיוֹת, בּאבֵדוֹת, בּתבוּסוֹת – הרי הם מעמידים בּמבחן את הנבוּאה והחכמה, את המעשׂה ואת האוֹפי. ואוֹי לוֹ לדוֹר המַכזיב בּרגעים אלה".
הוא שאל האם הדור הזה עמד בציפיות, ותשובתו ברורה: "זה הדוֹר הניבּט לנוּ מן הספר הזה, וזה כּוֹחוֹ לעמוֹ ולאדם, חרף חוּלשוֹתיו וּשגיאוֹתיו. חנה, אֵם השבעה, הגיבּוֹרה המוֹבילה את בּניה לעקידה בּמלחמה על נאמנוּתם לעצמוּתם, הייתה רשאית לוֹמר לאברהם אבינוּ כּאשר אמרה: אַל תזוּח דעתך עליך, אתה עקדת מזבּח אחד ואני עקדתי שבעה מזבּחוֹת. דוֹר המצוֹר והבּיצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם יישוּב, אשר בּנה וּביצר וכבש בּעצם-מצוֹר, אשר הוֹציא לחיי-מגן בּנים וּבנוֹת וּנכדים, אשר העלה לחוֹפי היישוּב הנצוּר ספינוֹת עוֹלים החשים להתייצב בּחזית העבוֹדה וההגנה, דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בִּיישנוּכם. לא עריריים הלכתם. בּאשר מצאה אוֹתנוּ המערכה קיבּלנוּ אוֹתה וקידשנוּה. לא תל-חי אחד קיימנוּ, אלא כּל הארץ הייתה לנוּ תל-חי, תלים חיים".
במאמרו, מתח ברל ביקורת על מי שלא עמדו איתן; שמא אלה שירדו מהארץ, או עזבו את יישובי הספר, או לא נטלו חלק במאמץ הלאומי. אולי כאלה שקראו להיכנע, לוותר. אנשי "ברית שלום" למיניהם: "בּתוֹלדוֹת ישׂראל רבּים היחידים אשר בּיקשוּ לברוֹח מפּני יד הגוֹרל הישׂראלי, כּברוֹח יוֹנה בּאונייה ההוֹלכת תרשישה. רבּים רבּים גם לעינינוּ הנוֹתנים שׂכר אונייה לבוֹא תרשישה! אך אַל נא תחפּשׂוּ עילָאוּת בּהתעלמוּת מגוֹרל-עם. איזהוּ גיבּוֹר? לא הבּוֹרח מן הגוֹרל, אלא הכּוֹבש אוֹתוֹ, לא המבקש להערים על גוֹרלוֹ, אלא המאַמץ רוּחוֹ וידוֹ לכבּוֹש אוֹתוֹ".
יצחק טבנקין, מייסד ומנהיג הקיבוץ המאוחד, כתב בספר: "החיים והמציאות מחייבים אותנו לראות את המערכה הזאת כהתקפה קשה וארוכה מאוד, אשר רחמים אין בה, ולא תעזור לנו שום השתמטות מעמידה במערכה במלוא כוחנו האנושי ומתיחותנו המלחמתית. אין זו התקפה על חלק ממפעלנו, היא התקפה על הכול. לא יעזור כל ויתור פה או שם. יכולה רק להיות כניעה גמורה, או עמידה בכל הכוחות. לכן אין המאורעות הופעה עוברת, כי אם מערכה ארוכה: על החיים, על העבודה, על כל נכסי החומר והרוח שלנו, בכל שטחי מפעלנו. אין לנו שום בעלי ברית אשר אנו יכולים להישען עליהם. אנו נתבעים לכן לעמידה בכל מאת האחוזים של יכולתנו אנו".
מדבריו של טבנקין ניתן להבין שהוא התמודד עם קולות של חלשי האופי ביישוב, שלא היה להם אורך נשימה לעמוד במערכה הכבדה והארוכה. כפי שגם היום יש כאלה. גם אז נשאלה השאלה "עד מתי".
טעם המערכה
משה בילינסון, רופא, פובליציסט וממנהיגי תנועת העבודה, התייחס לשאלה הזאת במאמרו ל"דבר" – "טעם המערכה", חודשיים אחרי תחילת המאורעות. דבריו רלוונטיים היום כפי שהיו כשנאמרו. "אך אם לא שישים יוֹם ויוֹתר, אלא פּי כּמה תימשך המערכה, אם בּקורבּנוֹת נוֹספים, אם בּחלק גדוֹל יוֹתר של יצירתנוּ תעלה לנוּ – האם לא נעמוֹד בּה? אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה. עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה".
בהקדמה למסכת שערך על "עדות לדור", בשנת 2002, בעיצומה של מתקפת הטרור הרצחנית של ראשית שנות האלפיים ("האינתיפאדה השנייה"), כתב יריב בן אהרון: "…דבריו של ברל, שנאמרו לדור אחר, מדברים גם אל תורנו. זהו מאבק שלא הסתיים. שנים נוקפות. דורות חולפים והמוצא של הכרה בקיומנו כאן טרם נראה לעין. התעצמנו מאז. מדינה ריבונית עם צבאה הגדול והמצויד אינה דומה ל'יישוב', למיעוט יהודי בארץ ישראל המנדטורית. אבל גם האויב ותומכיו הגלויים והנסתרים צברו עוצמות. גם בנשק השמדה המונית. כוחות של אסלאם קנאי ולאומנות ערבית, ובכללם מדינות טרור, שואפים לשלטון עולמי ולהחרבת התרבות הדמוקרטית. ושוב, כמו הנאצים ששאפו לכך, הם מעמידים את השנאה ליהודים ואת השמדת מדינת ישראל במרכז אמונתם ומזימותיהם".
בשבעה באוקטובר, שוב הותקפנו בידי אותו אויב, עם אותה מוטיבציה רצחנית להשמדתנו ואנו שוב נתונים לאותו מבחן שעמדנו בו שוב ושוב, במאה השנים האחרונות.
בפרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט חיו בארץ ישראל 380,000 יהודים. היום חיים במדינת ישראל הריבונית למעלה משמונה מיליון. מדינת ישראל, על כל מגרעותיה ועל כל הטעון תיקון בה, היא מדינה חזקה, יציבה, עם כלכלה מפותחת, התרבות העברית משגשגת. אף על פי כן!
הם עוד לא התייאשו, אך אם אנו לא נישבר ונמשיך לבנות וליישב את ארצנו ולפתח את מדינתנו, ולהעלות מיליוני יהודים לארץ, לא תהיה להם ברירה, אלא להשלים עם קיומנו.
זה טעם המערכה.
