פעם סיפרו חברי הדג נחש איך בחרו את שם הלהקה: נסעו באוטו וראו לפניהם מכונית עם שלט אחורי “נהג חדש”. שיחקו עם האותיות ויצא להם “הדג נחש”. אמיתי. היום הם כבר “נהג ותיק” ובקרוב יציינו 20 שנה על כביש ההיפ-הופ הציוני. תמיד אפיין אותם הלא שגרתי וכך גם הפעם. “שותפים בעם”, הדיסק החדש שלהם, הוא אלבום שלם בו הם… לא שרים.
ששת חברי “הדג נחש” הם מוזיקאים מוכחים, כותבים, מלחינים, מעבדים, מפיקים, מנגנים ולכולם יש בצד גם אלבומי סולו שעשו, או שהפיקו לאחרים. הפעם הם החליטו לארח אמנים שהם אוהבים ולכתוב לכל אחד מהם חליפה שתתאים לו, לפעמים עם האמן עצמו. יצאה מזה מסיבה מוזיקלית מטורפת ומסיבות כאלה הן הרי “הדג נחש”.
10 שירים הם כתבו למסיבה הזאת ולאלבום נוספו עוד שני שירים, עם אברהם טל ו”אינפקטד משרום”, שקרו על הדרך ועד עכשיו לא ראו פלסטיק. אז הנה. למרות מגוון המבצעים, שחלקם, כאמור, שותפים ליצירה (נגינה, עיבוד, הפקה), החומרים של “הדג נחש” מחזיקים חזק את היד וסופרים את הדופק העכשווי. העכשיו של המדינה הזאת, למי שישן צהריים, הוא, איך נאמר, בקקט ושוב סליחה על הניב הדברצני בהונגרית שלי.
עם אברהם טל הם פותחים וקובעים (מה שנכון) – “הרועה של הצאן לא רועה לא שומע”. עם יודית רביץ הם עוברים על הפרקטיקה של השחיתות. יוסי מזרחי שר שיר יפהפה של שאנן סטריט על “פסולת ועלים/ שבשמחה נאחזים/ בסוליות בעקבים/ במקומות הנסתרים” והדמיון של כל אחד יכול לקחת את הפסולת הזאת לאן שירצה, זה יפגע, אני מבטיח.
אהוד בנאי שר איתם על האדמה שרעדה, ברגע של פיטורין ומה שזה עושה לבנאדם. עם שי צברי הם שרים לשמש, מבקשים שתיקח אותם אתה למעלה, איזה ייאוש. פלד הוא ראפר-קדט, שאוהב את מה שקורה פה בערך כמו שאני אוהב את הכאב המטורף שיש לי בשורש כף היד: “איך הם משקרים לי ומוכרים לי מלחמות/ רעש רקע של דבילים סכסוכים וחשבונות”.
מארינה מקסימיליאן נכנסת לבין-אישי וגם שם “עברנו תלאות יחסינו טלאים… נתנפץ לאלפי רסיסים אל החוף…”. גם אלרן דקל נמצא בסביבה הזאת עם “אני עף אתך לכל מקום/ יורד כמו מים את עולה כמו חום/ נתגלגל חזק נתפוצץ עד תום…”. ושוב, במבצע: אתם רשאים לסחוב את התנפצויות-התפוצצויות האלה לאן שנוח. אבל זהו, שזה לא נוח. אקו, עוד ראפרית-בהתהוות, מיואשת מזה ש”הכול חוזר” בלופ של מתאהבת-מתאכזבת-כואבת.
ואז בא גבע אלון ושר שיר שנשמע של גבע אלון, על הארעיות שיש ל”אזרח של העולם”, בהחלט סביר שזו בעיטה המכוונת לישבנם של המחפשים הצלחה מעבר לים והם “אֹמן עם אין סוף חותמות [בדרכון] ובלי חותם”.
“ליגלייז”, עם “אינפקטד משרום” עושה את התנועה לשחרור הקנאביס מן האיסור והאלבום המרתק הזה מסתיים עם ארקדי יעקובסון, זמר שמגיש רגיש ושר על הבדלי התרבויות ב”מחשבה מעמיקה הגות עד קצה הכרך/ ארמונות מפוארים פאר היצירה/ נוסחאות, מהפכנות פורצת את הדרך/ תאטרון ומוזאון, ספרות וגם שירה/ את זה אני מביא לתוך הקשר שלנו/ את זה אני משכיב על השולחן למענך…/ מה תתני לי בתמורה, מלבד יופייך?”.
בפרויקט המרהיב הזה, “הדג נחש” חיברו קצוות של ותיקים כמו יודית ואהוד עם אמנים צעירים כמו פלד ואקו. אמנים שיוצרים בעצמם עם זמרים שרק מבצעים. בתוך כל זה, הצליחו חברי הלהקה לשמר את הצליל המיוחד שלהם, את קצבי ההיפ-הופ הבועט-שובבני, תוך התאמה לאמן המבצע. זוהי רקמה מורכבת מאין-כמוה, באמת מעשה חושב.
המוזיקה הטובה שלהם עדיין מצליחה לרכך את הטקסטים המחאתיים, כך שלמרות המראה הענקית ש”הדג נחש” מעמידים כאן מול המציאות הישראלית, כמאזין, אתה יוצא מזה לא לגמרי שבור וגם זה משהו.
מסקנה אחרונה: שאנן סטריט עדיין כותב טוב יותר מכל מי שכתב פה ומהרבה אחרים.