ביום רביעי, חזרתי אחרי שבוע עם אימא, סבתא, אחות של סבתא ובנותיה. פולין, כמובן. מנסות למצוא את תעודת הלידה של אחותה של סבתי
מאת: אלונה קוטלז'
שאלה לי אליכן: טיול משפחתי בחו"ל יצא לכן לעשות? שבוע שבו ההורים, הילדים, הנכדים, כולם מתכנסים לחוויה משותפת. זה כנראה היה בעקבות בת-מצווה, או יציאה לפנסיה, משהו חגיגי נכון? אז זהו, שאצלנו הפולנים, או שיותר נכון לומר, הפולניות, הטיול המשפחתי הראשון היה לאושוויץ.
ביום רביעי, חזרתי מקרקוב, אחרי שבוע עם אימא, סבתא, אחות של סבתא ובנותיה. שבע המוסקיטריות ממש.
הפעם האחרונה שביקרתי בפולין, וזו גם הייתה הפעם הראשונה שלי, הייתה לפני בערך עשור, כאשר יצאתי למסע לפולין עם בית הספר התיכון. לא מעט זכור לי מהמסע הזה, שכמובן כלל סיורים במחנות וכולו עסק בשואה.
בניגוד אליו, הנסיעה המשפחתית הזו, שבדרך עקיפה עסקה בשואה, כמובן, הראתה לי צד אחר של המדינה האפורה שהכרתי. המטרה של הטיול הזה הייתה להראות לדורות הבאים איפה גרה המשפחה שלנו לפני שעלתה לארץ וכן גם לנסות למצוא את תעודת הלידה של אחותה של סבתי. לשם כך, ארגנו את מעט המסמכים שנותרו ויצאנו לדרך.
את הטיול התחלנו בוורשה. מי זכר ש-20 מעלות זה כל כך קר? כל אחת לבשה עליה ארבע שכבות ויצאנו לטייל בעיר העתיקה, שנראתה בדיוק כמו שזכרתי אותה, רק עם פחות אומנות ויותר כייסים.
הרגיש כמו ניצחון
יומיים לאחר מכן, עלינו על רכבת לעיר שנקראת ורוצלב, נסיעה שגרמה לי להעריך את רכבת ישראל. הרציפים לא ממוספרים, סליחה, זה לא מדויק, הם ממוספרים יתר על המידה, בכל רציף יש אות, מתחתיה מספר ומשני צדי הרציף – זוג מספרים שונים. עכשיו, לכי תביני מאיפה יוצאת הרכבת שלך. ממש משימה מהמרוץ למיליון.
לענייננו, העיר ורוצלב ממוקמת במערב פולין. בעבר, היא הייתה מחוז ואליו חזרו הורי סבתי לאחר המלחמה. שם גם נולדה אחותה של סבתי. כביכול. לפי משרד הפנים הפולני, היא כלל לא נולדה. סבתא אומרת שחסידה הביאה אותה ושכחה להשאיר פתק. אני אומרת שפשוט נצטרך לחפש טוב יותר, הדרכון הפולני שווה את זה.
לקחנו נהג צמוד ונסענו לעיירה שבה גדלה סבתי, ומשם לעיירה שבה גדל סבי, זכרו לברכה. רק חצי שעה נסיעה הפרידה ביניהם, אך את זה גילו רק לאחר כמה שנים, כאשר שתי המשפחות עלו לארץ והם הכירו.
אין ספק שהיו הרבה אמוציות בזמן שהשקפנו על הבתים וצעדנו באותם הרחובות בהם הלכו סבי וסבתי בילדותם. חשוב לציין שוורוצלב הייתה מהממת וכן גם העיירות סביבה ובכל זאת, היה לי קשה להשתחרר מהמחשבה על הדברים הנוראיים שקרו ממש כאן, באכזריות הבלתי נתפשת שנכחה באותם השבילים בהם אני דורכת. הבתים שנגזלו מהיהודים, תלישת הזהות וכן כמובן גם הרצח בידי הנאצים. למרות הכול, זה הרגיש כמו ניצחון. ההיסטוריה מלמדת אותנו כמה כוח יש לחיים. עמדנו שם, מתחת לבית שסבתי נאלצה לעזוב בגיל כל כך צעיר, כשהוכרחה לוותר על האזרחות שלה על מנת לעלות לארץ ישראל וידענו שזה מעולם לא היה הבית.
הפעם, בלי המחנות
את הטיול סיימנו בקרקוב, שהייתה מקסימה. לקחנו סיור עם מדריך שהסיע אותנו לתוך הרובע היהודי. היה נעים לשמוע על הקהילה היהודית הגדולה שהתקיימה בקרקוב ושמחנו לראות איך משמרים את המבנים עצמם – חמישה בתי כנסת גדולים, בית חולים, מסעדות ובתי עסק, הכול עם כיתוב ביידיש ותמונות מאותה תקופה.
חלק מהקבוצה גם לקח סיור לאושוויץ, רובן מעולם לא ביקרו שם, אך אני באופן אישי ויתרתי. הרגשתי שהפעם אני לא צריכה לראות את המחנות כדי להבין את הסיפור. הסיפור היה אתנו כל השבוע, בבתים, ברחובות ובמשפחה שלי.
הטיול הזה היה מאוד משמעותי לכולנו. אני מודה על כך שהצלחנו להגיע לפולין ולחוות את זה ביחד, כמשפחה. שלושה דורות שנוסעים לראות מאיפה הגיעו, זה הניצחון.
בשבת הזו, אני כבר בארץ, אך אימא וסבתא עדיין בפולין, עושות מסאז'ים בעיירת נופש שהן אוהבות. מעכלות את החוויה בדרך שלהן. הלוואי שתיהנו ותחזרו בשלום הביתה.
שבת שלום
