אביאור מלסה עלה מאתיופיה עם משפחתו. הוא היה בן שמונה. היום הוא חייל. קו הזמן שבין שתי הנקודות האלה רחוק מלהיות ישר ולימד אותו כל מה שאפשר על הישראליוּת הנהדרת הזאת שיש לנו להציע כאן.
מלסה כתב והלחין את רוב האלבום ובחר מאחרים (תמר יהלומי, סתיו בגר, דודי בר דוד ועוד) שירים שיתאימו לכאן. הם מתאימים, במובן שאינם אומרים הרבה יותר ממה שברור על המצב פה מסביב. חוץ מהמרכיב ההכרחי (למה?) של: הלכת-ממני-והלב-שלי-מעוך-עכשיו, יש פה אזכורים על המצב הכללי במדינת ישרוּאל.
אם לא היה יוצא הדיסק הזה, אלא בשביל השיר “ככה אנשים” – דיינו. “תסתכל עליי אחי/ תסתכל עליך/ בן אדם לא פחות, לא יותר, בדיוק כמוך”. סוף סוף מגיע יוצא אתיופיה ואומר ברורות לכל הנצ’י-נצ’ים: “כהים או בהירים/ מה זה חשוב בכלל הצבע”. זה שווה יותר מאלף הפגנות עם ידיים באיקס מאוגרף.
בכללי, מלסה כותב ראפ, אבל לא שר ראפ. לפעמים קצת מראפרפ, אבל הוא מאוד מגוון.
יש לו רגאיי, או סקא, או רגאטון, או השד יודע איך קוראים לזה היום, יש לו פופ עם נגיעה לטינית כמו שמקובל עכשיו אצל כולם, יש לו בלדות שקטות, יש לו בלוז יפה והוא מושפע מאוד. שמעתי אצלו את אד שירן (“ככה אנשים”), שיר בסגנון מושלם של שלמה ארצי (“בלילות”) ושמעתי הטוענים כי בשירו (“גיבור”) יש מרכיבים יותר-מדי-דומים לאיזה שיר של איזה צמד עכשווי. דעתי על זה: אז מה.
מכל סגנונותיו, אהבתי במיוחד את הרגאיי השחור ב”קיץ” וב”מצאנו אהבה”, שם הוא במיטבו וכדאי לו להתרכז בזה. התוספת של נועה קירל ל”מקום לשינוי” לא גירדה לי את קצה הבוהן. אם יש מקום לשינוי, זה לשיר את זה בלי נועה קירל.
