יש לחתור לרוב יהודי מוצק וברור בכל חלקי הארץ. היום, אנו בבעיה חמורה בגליל, שבו יש רוב ערבי ובנגב, שבו באזורים שלמים איבדנו למעשה את הריבונות
הרצל הגדיר את הציונות "אידאל שאין לו סוף". במילים אחרות, אין פוסט-ציונות, כי אם הציונות היא אידאל שאין לו סוף, אין "אחרי" הציונות. אני מאמין בכך.
שני מנופי ההגשמה העיקריים של הציונות הם עלייה והתיישבות. האם גם להם אין סוף?
באשר לעלייה, הדברים ברורים. כל עוד יש יהודים בגולה, אין לה סוף. מה באשר להתיישבות? האם היא אין-סופית או שיש לה סוף?
אני משער שיש לה סוף. איני יודע מהו ומתי הוא. אבל בניגוד לבון-טון בשלושים השנים האחרונות, כולל בקרב תנועות ההתיישבות, לרגע לא פקפקתי בכך שאנו רחוקים מאוד ממיצוי החזון של יישוב ארץ ישראל.
שלושה יעדים לאומיים מרכזיים של ההתיישבות הם הדמוגרפיה, החברה והביטחון. יש לחתור לרוב יהודי מוצק וברור בכל חלקי הארץ. היום, אנו בבעיה חמורה בגליל, שבו יש רוב ערבי ובנגב, שבו באזורים שלמים איבדנו למעשה את הריבונות, בשל מיעוט בהתיישבות יהודית, לעומת התיישבות בדואית פרועה, בלתי חוקית ובלתי מוגבלת.
אני יודע ששומר נפשו ירחק מדיבור על הצורך בייהוד הגליל והנגב. כל דיבור כזה יתויג מיד כגזענות. אולם אני מאמין בחובתנו להבטיח שוויון זכויות אזרחי מלא לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל השתייכות לאומית, או דתית. אין זה פותר אותנו מהמחויבות הלאומית שלנו, כמדינת הלאום של העם היהודי, להבטיח את מימוש היעדים הלאומיים הציוניים של המדינה.
תריס נאמן
להתיישבות יש משמעות חברתית בלתי רגילה. ההתיישבות הולידה את היצירות החברתיות היפות ביותר של הציונות – הקיבוץ, מושב העובדים, המושב השיתופי, היישוב הקהילתי. מאז ומתמיד, ההתיישבות הייתה מעבדה לחדשנות חברתית יוצרת. כך, אני משוכנע, יהיה גם בעתיד. היום, האיום החברתי הגדול ביותר הוא הקרע בין חלקי העם. הקמת יישובים משותפים של חילונים ודתיים, החיים כקהילה אחת, ובחלק מהמקומות גם עם מערכת חינוך אחת, היא הבשורה החברתית הגדולה של ההתיישבות, ברבעון הרביעי של המאה הראשונה לקיום המדינה. אני גאה להיות שותף למהלך כזה, ביישוב הקהילתי המשותף לחילונים ודתיים רמת הנשיא טראמפ, בצפון הגולן, שהייתה לי הזכות להיות בצוות ההקמה שלו והיום – במִנהלת שלו.
האם יש היום גם חשיבות ביטחונית להתיישבות? האם ההתיישבות רלוונטית לביטחון באמצע המאה ה-21?
כדי לבחון את השאלה, נכון להגדיר קודם מה פירוש המושג "התיישבות ביטחונית". יש לכך שתי משמעויות. האחת היא, התיישבות באזור בעל חשיבות ביטחונית. ההתיישבות יוצרת מחויבות, מממשת ריבונות. הרבה יותר קשה (למרות שכבר נוכחנו פעמיים, למרבה הצער, בסיני ובגוש קטיף, שלא בלתי אפשרי) לסגת משטח מיושב. ככל שההתיישבות רבת אוכלוסין יותר וותיקה יותר, הקושי הזה גדל עד שהופך לבלתי אפשרי. כבר בשנות ה-90', היה ברור שההתיישבות בגושים ביו"ש הגיעה למסה קריטית שבעטיו היא בלתי הפיכה, ומכאן הצעות "חילופי השטחים" שהגה ביילין, וברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים.
המשמעות השנייה היא התיישבות שממלאת בעצמה פונקציה ביטחונית.
כשבן גוריון הציג, בנובמבר 1949, את חוק שירות ביטחון, הוא אמר שהגנת המדינה מושתתת על שלושה אדנים: הצבא הסדיר, צבא המילואים וההתיישבות באזורי הספר. הוא חזר על כך בכל נאום ומאמר שבהם הציג את תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל.
כך, למשל, במסדר של הנח"ל, בנובמבר 1948: "ביטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התיישבותנו יקבעו את ביטחון המדינה לא פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות – שלשלת של משקים בצפון הארץ, על חוף הים, לאורך הירדן, בערבות הנגב – תשמש תריס נאמן ביותר לביטחון הארץ מפני התקפות חוץ. לא ביצורי אבן דוממים, אלא חומת אדם חיה, עובדת ויוצרת – החומה האחת שאינה נרתעת ונפגעת מכלי משחית של האויב – יש ביכולתה לשמור על גבולות הארץ. הבניין המבוצר ביותר אפשר לקעקע ולערער במכשירי חבלה מתוקנים ומשוכללים, אולם כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם".
ההגנה המרחבית
טבח השבעה באוקטובר העמיד את האקסיומה הבן-גוריונית במבחן.
על פניו, אפשר לומר שפרדיגמת ההתיישבות הביטחונית קרסה לחלוטין. הקמת היישובים לאורך הגדר הפכה את התושבים בגבול עזה לבשר תותחים. הוכחה נוספת לכך היא הפינוי של יישובי הצפון, ואי החזרתם עד אחרי הפסקת האש עם לבנון. אם מזיזים את היישובים בזמן מלחמה, וכאילו אומרים להם: "אל תסתובבו לנו בין הרגליים", הרי שאין הוכחה גדולה מזו לכך שתפיסת ההתיישבות הביטחון אינה רלוונטית, אבד עליה כלח. אכן, שאלות מאתגרות.
אך ככל שאני בוחן את הדברים ביושר, ומעמיד את אמונתי בהתיישבות הביטחון לחשבון נפש, מסקנתי חד משמעית – טבח השבעה באוקטובר הוכיח ביתר שאת את צדקת תפיסת ההתיישבות הביטחונית.
יגאל אלון, שבעיניי הוא גדול האסטרטגים בתולדות המדינה, הוא מאבות תפיסת ההתיישבות הביטחונית. בספרו החשוב "מסך של חול" (1959) הוא כתב: "רשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגיאוגרפי שאינו קיים. יחד עם הערכת הכוחות האופנסיביים [=התקפיים א.ה.] של צה"ל יש להביא בחשבון, כי אם הוא רוצה לקיים את היוזמה בידיו, או ליטול אותה לידיו, לא יכול להתפנות לתפקידים דפנסיביים [=הגנתיים א.ה] מובהקים. ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, נשק נגד-טנקי לסוגיו, לרבות טנקים קלים משלה, עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת קיפודי-הגנה, בעלת כושר-בלימה גבוה, שתאט במידה מכרעת את התקדמות צבאו הממוכן או הרגלי (באזורי ההרים) של האויב ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל צעד של התקדמות. אומנם לא יהיה, ולא יכול להיות, בכוחה של ההגנה המרחבית למגר את האויב, לפי שאין ממגרים צבאות בדרך דפנסיבית בלבד. אבל אין גם לנצח בלעדיה, באשר בהיעדרהּ ייקל על האויב להתקדם על פני מרחבי הארץ וליצור עובדות מוגמרות, העלולות לזכות בהכרה בין-לאומית בטרם ייערך צה"ל להתקפת-נגד מכרעת. …ללא הגנה מרחבית, המתבססת בעיקרה על ההתיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים. צה"ל, שהוא קטן מצבאות ערב, המכתרים את ישראל מסביב, אינו יכול להתיר לעצמו החלשת כוחו האופנסיבי… עם כל הכבוד שהמחבר רוחש לצה"ל, ועם כל אמונתו בכוחו של זה, אין להוציא מכלל אפשרות גם הצלחות של האויב, אסטרטגיות וטקטיות גם יחד. פעולות יזומות או נגדיות של האויב עלולות לעתים לשבש את תוכניות צה"ל, לשלול ממנו את הניצחון המהיר והרצוי ולכפות על הארץ מלחמה ממושכת ומתישה יותר. גם במקרה ביש זה ומעין זה, צו עליון הוא לשמור על צה"ל ככוח בעל כושר אופנסיבי, ומכאן, שעיקר התוחלת לבלימת התקדמותו של האויב, או להאטתה, עד לבוא האופנסיבה הישראלית הנגדית, תהיה תלויה במידת חוסנה של ההגנה המרחבית, אשר תיעזר בכוחות של תגבורת, בעיקר של נשק מסייע ושל יחידות המסוגלות לגיחות, פשיטות ומכות-נגד מקומיות. הנה כי כן נמצא, שההגנה המרחבית, אף כי איננה עשויה לשמש תחליף לאופנסיבה, הרי קיומה הוא תנאי ליכולת של אופנסיבה יזומה או נגדית ישראלית".
במילים אחרות – תפיסת ההתיישבות הביטחונית אינה מדברת רק על כך שאזרחים יחיו על הגבול ובעצם חייהם שם יינתן המענה הביטחוני. היא מדברת על אופן ההתארגנות של ההתיישבות הביטחונית במתכונת של הגנה מרחבית. מה שעמד למבחן בשבעה באוקטובר, לא היה התיישבות ביטחונית מן הסוג שעליה דיברו בן גוריון ואלון.
אין התיישבות – אין ריבונות
בעיניי, הפינוי הממושך בצפון היה שגיאה מדינית וביטחונית חמורה, עד כדי פשע נגד הציונות. אני יכול להבין פינוי בהול מפני חשש לפלישת חיזבאללה, כשצה"ל אינו ערוך. אחרי שבוע, נכון היה להחזיר התושבים לאדמתם ולבתיהם. לא אחרי שבוע? אחרי חודש. אחרי חודשיים. שנה וחצי?!
מה שקרה בצפון, הוא שהקמנו בתוך שטח ישראל רצועת ביטחון, נקייה מאזרחים. בכך, למעשה, איבדנו את הריבונות. כי זאת לדעת, באין התיישבות – אין ריבונות.
בהר דב, לאורך שנים, נמנעה כל נוכחות אזרחית ישראלית. היאחזות נח"ל שיאון לא אוזרחה אלא פורקה, לא אושרה פעילות חקלאית באזור, אזרחים לא הורשו לטייל באזור. הר דב הוא שטח בריבונות ישראל, אך אנחנו התייחסנו אליו כאל שטח צבאי, רצועת ביטחון. כשלא מימשנו את הריבונות, ההתנחלות היחידה בהר דב הייתה של חיזבאללה. במשך חצי שנה, עד השמונה באוקטובר, ראש ממשלת ישראל פחד להורות לצה"ל לסלק את הפולשים. אני מאמין, שאילו חיזבאללה היה מקים את המאחז ליד מטולה, או זרעית, אפילו ראש ממשלת ההתמכרות לשקט היה מורה לגרש את הפולשים. אבל בהר דב איבדנו, למעשה, את הריבונות.
בפינוי ההמוני, הפכנו את כל אזור קו העימות עם לבנון, מראש הנקרה ועד שניר, לרצועת ביטחון. במקום רצועת ביטחון בלבנון – רצועת ביטחון בישראל! כך מאבדים ריבונות. במשך שנה, ניהלנו מלחמת חפירות ונמנענו מהכרעה. במקום להגן על היישובים, פינינו אותם. יתר על כן, לאורך השנה הזאת, ממשלת ישראל חתרה להסדרה עם לבנון. בינתיים, היישובים המפונים הופגזו. מנרה, מטולה ומרגליות כמעט חרבו. ואנחנו חיכינו. ומשפינינו אותם, החזית עברה אחורה, לאזור הקריות. תושבי אדמית התפנו לכפר מסריק והאש רדפה אחריהם לכפר מסריק. בסופו של דבר, אחרי שנה, עשינו את מה שנכון היה לעשות לכל המאוחר בדצמבר 2023 – מכת הפתיחה במבצע הביפרים והמהלך הגדול ששיאו חיסולו של נסראללה. גם זה קרה, רק אחרי הטבח במג'דל שמס, וכאשר עלה חשש שחיזבאללה עומד לעלות על מבצע הביפרים. הטענה שהפינוי הוכיח שאין תועלת ביטחונית בהתיישבות שגויה, כי הפינוי היה שגוי.
יישובים לוחמים
ההוכחה הגדולה לחשיבותה הביטחונית של ההתיישבות הייתה בדרום, בנגב המערבי, בשבעה באוקטובר. בבוקר הזה, צה"ל לא היה שם להגן – לא רק על היישובים, אלא על המדינה. מה היה קורה, אם לא היו היישובים? בתוך שעה קלה, האויב היה מגיע למרכזי האוכלוסייה הצפופים במרכז הארץ. במקרה כזה, הטבח היה בממדים גדולים לאין שיעור והיה קושי גדול לאין ערוך לעצור אותו.
בבוקר הזה, הכול קרס. כשהכול קרס, מי הגן על המדינה? מי עצר את האויב? היישובים בנגב המערבי. זאת, למרות שבמשך שנים יובשו כיתות הכוננות, צומצם מספר הלוחמים בהם, צומצם מספר כלי הנשק שלהם, כלי הנשק לא היו ברשות הלוחמים, אלא בנשקיות. אגב, בצפון, שבו האיום היה גדול יותר, המצב היה חמור יותר. כלי הנשק של כיתות הכוננות נלקחו בכלל מהיישובים, לבסיסי צה"ל. בכל יישוב בגבול לבנון ובגבול סוריה, נשאר נשק אחד בלבד, של הרבש"ץ.
אף על פי כן, בשבעה באוקטובר, הוכח למעלה מכל ספק: בן גוריון צדק: "כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם".
היישובים הותקפו בהפתעה גמורה. לא היה צבא שיגן עליהם. הם היו בנחיתות מספרית עצומה, במספר הלוחמים ובכלי הנשק. לא היה להם נשק זולת רובים אישיים. כיתות הכוננות המדוללות הללו ניהלו מלחמת גבורה, שבה הרגו אלפי מחבלים, הצילו את חייהם של אלפי ישראלים ובלמו את הפלישה ולא אפשרו לה להגיע למרכז הארץ. במקומות שבהם כיתות הכוננות היו קצת יותר מאורגנות, הן מנעו טבח ביישוב. בקיבוץ מגן, למשל, הרבש"ץ פעל בניגוד להנחיות והשאיר את הנשק בבתי הלוחמים. כך, כיתת הכוננות הצליחה לקפוץ ולבלום את האויב בלי שהצליח לחדור ליישוב.
הלקח הוא, שאין ערוך לחשיבותה של ההגנה המרחבית ויש לחזק אותה באופן משמעותי. אילו בשבעה באוקטובר, בכל יישוב הייתה מחלקת הגנת יישוב, חמושה היטב בנשק אישי ומחלקתי ומאומנת היטב, המחבלים לא היו מצליחים לחדור לאף יישוב ולבטח לא לבצע הרג המוני כזה וחטיפה המונית כזו.
לכן, יש לארגן את כל היישובים לאורך הגבולות כהגנה מרחבית. יש לראות ביישובים – יישובים לוחמים. יש לצייד את היישובים בנשק מחלקתי מלא, כולל נשק אנטי-טנקי, נשק צלפים, רחפנים, רימונים ואפילו נגמ"ש, או טנק. אם צה"ל החליט לאחרונה להוציא את נגמ"ש ה"אכזרית" משירות, למה הוא החליט לגרוס את הנגמ"שים, ולא למסור נגמ"ש כזה לכל יישוב ספר?
אך הגנה מרחבית אינה רק כיתות כוננות או מחלקות הגנה יישוביות, כי אם גם יחידות אזוריות ניידות, המבוססות על לוחמים מן היישובים. ואכן, כחלק מלקח השבעה באוקטובר, צה"ל משדרג באופן משמעותי את ההגנה המרחבית. השאלה היא האם הלקח לא יישחק ויישכח, ככל שנתרחק מהשבעה באוקטובר.
מתקפת נגד מקדימה
ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. הלקח המשמעותי ביותר של מחדל השבעה באוקטובר הוא להיגמל מן ההתמכרות לשקט ולחזור לתפיסה התקפית, שבה היוזמה היא תמיד בידינו. אנו מחסלים את האיום לפני שיתממש ויוצאים למתקפת נגד מקדימה. שינוי זה הוא המהלך הנדרש לביטחון המדינה.
אך תמיד יש צורך גם בהגנה על הגבולות. ובהגנה על הגבולות, מקומה של ההתיישבות הוא קריטי. זו המשמעות של התיישבות ביטחונית.
באיגרת לחיילי צה"ל שכתב רפול, רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ב-1981, נאמר: "… כאשר נשאלת השאלה מדוע לא נחזיק במקומות חיוניים כוחות צבא, התשובה היא כי צבאנו הסדיר מצומצם בהיקפו ויעילותו נמדדת בניידותו, וכוחות המילואים צריכים להתגייס ולנוע להיערכותם המתוכננת מראש בצירי תנועה חופשיים, ושליטה עליהם היא תנאי לכך שהדבר הזה אכן יתבצע במועדו ובסדר. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאויב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן, חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה".
טבח השבעה באוקטובר וחרפת הפינוי בצפון, מחייבים הפקת הלקח – חיזוק ההתיישבות הביטחונית. יש להקים רשת התיישבות צפופה לאורך הגבולות. יש משמעות ביטחונית רבה גם לפיזור אוכלוסין, למשל מול ירי מאסיבי של טילים בליסטיים מאיראן.
התיישבות רבתי לאורך הגבולות עשויה להוות אתגר לאומי גדול לחברה הישראלית וליהדות התפוצות.
