על אף שינוי המעמד המדיני של החורן והגולן, אשר היו נתונים במנדט צרפתי מכאן ואילך, ניסו המוסדות הציוניים, בשנים שלאחר מכן, להשיג דריסת רגל בקניית קרקעות ובהתיישבות בחבלי ארץ אלו, לרוב במו”מ ישיר עם הערבים. הם סברו שהדבר יתאפשר על אף הכול, מפני שבכתב המנדט לא נאסר במפורש על יהודים להתיישב בחורן ובגולן, וקיוו לעיצוב מחודש של קו הגבול המזרחי
מתוך: עבודת תואר שני של אביחי גולן, קצרין
על אף שינוי המעמד המדיני של החורן והגולן, אשר היו נתונים במנדט צרפתי מכאן ואילך, ניסו המוסדות הציוניים, בשנים שלאחר מכן, להשיג דריסת רגל בקניית קרקעות ובהתיישבות בחבלי ארץ אלו, לרוב במו”מ ישיר עם הערבים. הם סברו שהדבר יתאפשר על אף הכול, מפני שבכתב המנדט לא נאסר במפורש על יהודים להתיישב בחורן ובגולן, וקיוו לעיצוב מחודש של קו הגבול המזרחי.
תכנית ראשונה להתיישבות מעלה שמואל דיין מנהלל, מחלוצי העלייה השנייה וחבר במפלגת “הפועל הצעיר”: “באותם ימים, כבר יצאה הגזרה על עבר בירדן, שמפרידים אותו מהארץ… הלב התקומם ומחה: נבטל את הגזירה!… אנו מתחילה נשאנו את נפשנו לעבור את ההרים הרמים ולעלות אל הארץ המשתרעת על פני הגולן והחורן… הכמיהה לבוא במגע עם הקרקעות שלנו, של הברון רוטשילד, בחורן, לא הרפתה”.
דיין מתכנן להעלות קבוצת בחורים לחורן, לאדמות הברון ולקבוע עובדות בשטח, למנהיגי היישוב ולחברת יק”א, בעלות האדמה. חברי “הפועל הצעיר” ביקשו לפעול במהירות, כי נודע להם שיק”א מתכוונת להחליף את אדמות החורן באדמות ערביות ליד כפר תבור, עקב חוסר היעילות בהחזקת אדמות בעבה”י המזרחי, הנתון לשליטה צרפתית.
ב-16 לאוגוסט 1924, אמרו נציגי התנועה ליו”ר ההנהלה הציונית בארץ, שיהא זה אסון לאומי אם תישמט הקרקע בחורן מידי היהודים ודרשו שישפיע על רוטשילד לעשות ליישוב אדמתו שם ולנסות לשנות את יחס הממשלה הצרפתית בעניין זה. קיש, יו”ר ההנהלה, הבטיח לשוחח על כך עם הברון ואף לנסוע עם ויצמן לסוריה ואולי גם לחורן. כאשר שאל כמה אנשים יכולים הם להעמיד לפעולת ההתיישבות בחורן, ענו ללא היסוס – “ככל שיידרש!”.
חברי משלחת “הפועל הצעיר”, שסיירו באדמות הברון בחורן, התרשמו מאוד מטיבן וראו בהן בסיס להיאחזות ולהתיישבות במקום: “נוכחנו לדעת, כי עושר רב טמון באדמה זו. שפע מים להשקאה והאקלים צח”.
בעקבות הסיור, תבעה מזכירות “הפועל הצעיר” להפסיק את המו”מ על חילופי קרקעות. העברת אדמות החורן לקק”ל ורכישת חדשות עבורה, יש לשנות את יחסה השלילי של יק”א להתיישבות בחורן ואם זו לא תסכים על כך – על ההסתדרות הציונית לממן את ההתיישבות.
במחצית ספטמבר 1924, החל ויצמן בפעולות נמרצות להשארת האדמות היהודיות בחורן ולהעלאת יהודים להתיישבות. הוא נפגש עם הברון בפריס, אך לא הצליח לשכנעו שלא להחליף את הקרקע.
ב-26 לספטמבר, נפגש ויצמן בת”א עם נציגי “הפועל הצעיר”. הוא דיווח להם על שיחותיו עם הברון והביע את חששו בדבר החלפת האדמות. לדעת ויצמן, אם חברי “הפועל הצעיר” ייפגשו עם הברון, אולי הם ישפיעו עליו יותר.
ויצמן נפגש פעם נוספת עם הברון, מצליח להשיג את השעיית החלפתה של הקרקע ומודיע ש”אובדן אדמת החורן פירושה אובדן דריסת רגל, שבאחד הימים תהיה חשובה לנו”.
אוסישקין: ליישב אזרחי צרפת בחורן, בתחום המנדט הצרפתי
למרות המכשולים הרבים, ממשיכים ויצמן וחבריו בפעולות נמרצות אצל הברון רוטשילד, כדי שתתאפשר התיישבות יהודית בחורן. אבל התשובה הסופית שניתנת להם היא כי פעולת ההתיישבות תידחה לעת עתה, בשל חוסר הנוחות המדינית.
ויצמן לא מרפה ובהסכמתו עולה על הפרק, בשנת 1926, תכניתו המפתיעה של אוסישקין, להתיישבות יהודים, אזרחי צרפת, בחורן. המחשבה הייתה שייתכן כי ליהודים אזרחי צרפת תהיה אפשרות נוחה יותר ליישב את המקום, מה גם שהנציב הצרפתי בסוריה אמר שישמח לראות את העבודה העברית היישובית גם בחלק המנדט הצרפתי בגולן ובחורן.
ויצמן: המדינה היהודית תתפרס מן הפרת ועד לים התיכון
בישיבת הוועד הפועל הציוני בלונדון, ב-26.6.26, אומר ויצמן: “יום יבוא ומיליוני יהודים יתיישבו בארץ ישראל והארץ תהיה צרה. ארץ ישראל, שאנו מכוננים היום מחדש, קטנה מנקודת המבט של דרישת ההיסטוריה”.
ויצמן משוכנע “שיהיה צביונה של המדינה היהודית מה שיהיה, היא תתפרס מן הפרת ועד לים התיכון ומחובתנו להשיג זאת. הצעותיו של מר דה ג’ובניל עולות בקנה אחד עם הרעיון הזה” .
לאחר האופטימיות הזאת של ויצמן, פנה דיין, בשם “הפועל הצעיר”, לברון רוטשילד וביקשו להעביר את אדמתו בחורן לקק”ל – להתיישבות יהודית מידית.
ההבנה הצרפתית להתיישבות יהודים בחורן גברה, אך גרמה לתגובה ערבית שלילת ולזעם רב, כשהטענה היא שהצרפתים מעודדים את הציונים להתיישב בחורן ובסוף יוותרו להם על חלקים אלו. לסוג תגובה כזאת חששו הצרפתים, אך המשיכו במגעיהם עם ויצמן ודווקא הם שהיו הפעילים יותר במו”מ. ויצמן דיווח על המגעים לשר החוץ הבריטי, צ’מברליין, והסביר שלא דחה את הצעות הצרפתים, בגלל מיעוט הקרקע בארץ ישראל ורצון היהודים להתפשט גם לעבה”י.
פרשייה זו מסכם ד”ר צבי אילן בספרו: “אמת, הפעולה בחורן הייתה כרוכה בהתנגדות אפשרית של לאומנים סוריים… מאידך גיסא, הייתה שם קרקע בבעלות יהודית… והייתה כנראה נכונות מצד הברון להרשות התיישבות על אדמתנו וכן היה סיכוי שהצרפתים יסכימו לכך”.
תכנית החלוץ ליישוב 200 צעירים יהודים מסוריה בחורן
כשהם מתייאשים מתכנית יהודי צרפת, דוחפים בן גוריון, יצחק בן צבי ורחל ינאית ליישב באזור צעירים יהודים, מסוריה עצמה. תחילה מארגן יהודה אלמוג, ממנהיגי גדוד העבודה, תאים של תנועת “החלוץ” בסוריה, עיראק ופרס, במטרה שיעברו בחשאי ויקימו חוות הכשרה חקלאית בחורן, למען צעירים סורים, הלא הם נתינים סורים.
אלמוג הדגיש בפני הצעירים שליהודי אירופה אין נותנים להתיישב בחורן, אך אין שום מכשול להתיישבות של יהודים סורים.
שמונה נערים מדמשק מגיעים להכשרה בכפר גלעדי, במגמה שידריכו אחר כך בחורן את שאר החברים בדרכם לחורן. דוד בן גוריון מדווח ביומנו, בדצמבר 1928, על הסתדרות של 200 בחורים שמטרתם להתיישב בחורן. הוא מתערב אישית בטיפול בקבוצה המקדימה שהגיעה ודואג להבאת שאר “החלוצים”, כדי להכשירם למימוש חלום ההתיישבות בחורן.
פעילים נוספים ביישוב קוראים להחזיק בחורן. יוסף נחמני, מנהל הקרן הקיימת בגליל, שטרח לשיקום המושבה “בני יהודה” בגולן, כתב ב-1928 אודות החורן בתזכיר להנהלת הקק”ל: “גבולות הארץ שנקבעו מנימוקים מדיניים… אינם יכולים לשמש לנו גבולות הקובעים התיישבות יהודית. לא נוותר על עבה”י והחורן… ואם מוקדם עתה לדבר על תכנית התיישבות (בחורן), הנה נחטא לעצמנו ולשאיפתנו אם ניתן לנקודה יהודית להישמט”. הוא קרא לשיקום “בני יהודה” ולתת דחיפה לכך שפיק”א תתחיל בפעולות התיישבות בחורן.
דרישת יצחק בן צבי להציל את המושבה בני יהודה
במרץ 1929, מסרב להשלים עם ביטול יישוב יהודי שהתקיים עשרות שנים, דורש בן צבי להכין גרעין להתיישבות ב”בני יהודה” ולוחץ על אנשי הקק”ל לקנות אדמותיה: “אם נצליח להציל את ‘בני יהודה’, נחזק את אפשרות העלייה הכיבושית לחורן. ולהפך, אם נזניח את הנקודה, הרי אנו מסכנים את העלייה לחורן”.
מאמצים אלו לחידוש ההתיישבות ב”בני יהודה” נפסקו, אך התחדשו ב-1944.
