הגוזל עומד לעוף. הוא והמיועדת סגרו הכול בעצמם ולי נשאר – השמלה. השמלה של האימא של החתן. לא צחוקים. בשונה מהרבה דברים בעולמנו, לשמלה הזאת

הדילמה לא פשוטה: בתקופה הקשה שכולנו עוברים – שכול, חטופים, מפונים, עסקים מתמוטטים, מילואים בלי סוף – מותר לשמוח בקטנה? המילה "מותר" בכלל מתאימה לפה?

במטבח, לפעמים זה לא מצליח ודווקא כשבא לי ממש לפנק. אולי בגלל זה, אני זוכרת דווקא את הפעמים האלה. פה הפריקסה יצא בצקי, שם הבצק

ל"מה שלומך?" של מכר שפגשתי השבוע, עניתי שלא משהו. "למה, מה קרה?", הוא שאל. אני רוצה שקט ושלווה וביטחון ואת החיים שלנו, בלי קורונה, בלי

ועדת הכספים בכנסת. קואליציה מול אופוזיציה. הנושא הוא רק תירוץ. צעקות, גידופים, עלבונות אישיים. בושה. רק שעתיים של שיטוט במחנה יהודה הצליחו לאוורר אותי מזה

כל הילדים אוספים במרץ קרשים למדורת ל"ג בעומר. קובעים, רצים, סוחבים, מארגנים. שתהיה מדורה גדולה. כולם משתתפים בזה, חוץ מאלה שלא. אלה שלא הודיעו להם,

כן, לטובה. גם, ובעיקר, כשזה לא נראה ככה. כידוע, "התמונה הגדולה" נבצרה מבינתנו ואנחנו נתקלים כל יום, ומתעצבנים, מפירורים שגודלם האפסי מאתגר את הפיזיקה השבוע,

השנה, זהו פסח בצל המלחמה, כשאחינו שבויים אצל האויב. המושג חירות מקבל משמעות חזקה. אני מרגישה לא נוח להתלונן על עבודות הניקיון והקניות וההכנות בזמן

השבוע, התעוררתי באמצע לילה אחד ולא הצלחתי להירדם שוב. כמה שניסיתי – לא הלך ורעשי הרקע בטח שלא הועילו. שכבתי וחשבתי ואיכשהו, נכנסו לי מחשבות

מנהג ידוע אחוז בידי יהודים.יות מסוימים: באמצע השמחה המתפרצת של פורים להתעסק בשאלה הגורלית והקיומית: מה כבר ניקית לפסח? מה קנית? איפה? לא אני גם

יש לי חברה. פסיכולוגית-מטפלת-הוליסטית וקצת מכשפה-פיה-טובה כזאת, אישה אהובה. מכירה את כל פיתולי הנפש שלי. השבוע נפגשנו וגם: עוגת שוקולד להמתקת המרירות השבוע נפגשתי עם

לשמֶר חברויות, לתקתק בישולים, לעשות ספורט על בסיס יום-יומי, לגהץ גם מגבות, לחגוג כל יום את החיים. הייתי רוצה – אבל לא יצא… הייתי רוצה

פייסבוק העלה זיכרון שבדיוק לפני 10 שנים… ממש לאלבום של זיכרונות, עם תמונות מאירועים משמחים. אז מה אם אנשים לא מבינים למה אחרים מעלים תמונות

השמלה השחורה, הכי יפה ואהובה שלי, כבר לא עולה עליי איזה זמן. גם לא אחרי שבוע מחלה שלקח אתו איזה שני קילו. מצד שני, תכף

כבר שבוע אני עם שיעול עד לב השמים, חום וקול שנעלם. אבל מה אני, יש את המאוכזבים שהפסידו בבחירות. גם כואב. איך אמר הרופא? כולם