כל הילדים אוספים במרץ קרשים למדורת ל"ג בעומר. קובעים, רצים, סוחבים, מארגנים. שתהיה מדורה גדולה. כולם משתתפים בזה, חוץ מאלה שלא. אלה שלא הודיעו להם, השונים, החלשים, אלה שנוח להשאיר מאחור. השקופים
מאז פסח, הילדים ביישוב שלנו אוספים קרשים למדורת ל"ג בעומר. כל שנה מחדש, יש את ההכנות למדורה, חודש מראש. האמת היא שגם אני, כנערה, אהבתי מדורות עם שירונים וגיטרה ותפוחי אדמה של מדורה וזאת שהיינו עושים בל"ג בעומר הייתה מיוחדת וגדולה במיוחד.
יום אחד השבוע, קיבלתי ווטסאפ מאדווה שביקשה להעלות את המודעות לילדים השקופים בארגון מדורות ל"ג בעומר. היא ביקשה לתת תזכורת להורים ולמדריכים לוודא שכל הילדים יודעים. קראתי את הווטסאפ תוך כדי מפגש חברתי ושיחה על החיים ועל האירועים שאנחנו סוחבים אתנו מהילדות ומהבית ושיתפתי בהודעה את החברים.
רוני, שם בדוי של חבר, התרגש מההודעה הזאת וסיפר שאחד הזיכרונות הכי חזקים שלו מהילדות, מגיל 12 וקצת, לפני הבר-מצווה, הוא מל"ג בעומר ששכחו להזמין אותו למדורה וגם הוא פעם מאוד אהב מדורות. זה היה בעידן שעוד לא היו פלאפונים וקבוצות ווטסאפ… היו מעבירים קשר בטלפון, או קובעים בבית ספר.
הוא לא היה מהמקובלים בחבורה. היה תלמיד בינוני ולא ממש בולט ואיכשהו, למחרת ל"ג בעומר, אחד החבר'ה שאל אותו למה לא היה במדורה של השבט בתנועה. הוא חשב שהמדורה בוטלה, בגלל איזה אירוע שבסוף נדחה, ובאותו רגע, הבין שכל הילדים מהשבט ידעו והיו, חוץ ממנו. כשגילה את זה, הוא ממש בכה. הוא מספר שהיה נער די מופנם ולא מבטא רגשות, אבל פתאום יצא ממנו בכי מתפרץ.
הוא עוד זוכר איך החבר שסיפר לו על המדורה היה מובך מהתגובה שלו ומהעובדה שאף אחד מהחברים, כולל הוא, לא טרח לעדכן אותו שיש מדורה. בדיעבד, היום, הוא יודע שהבכי הזה היה תסכול של הרבה אירועים חברתיים שהיו לו בילדות.
הכי זמן לאהבה
מאז אותו ל"ג בעומר, הוא שנא את ל"ג בעומר וגם כשממש-ממש ניסו לשכנע אותו, הוא לא רצה יותר ללכת למדורות. גם כשנולדו ילדיו, והחלו אירועי המדורות שלהם, הוא תמיד חיפש תירוצים לשלוח את אשתו ולא ללכת אתם. טראומת הילדות לא עזבה אותו…
רוני כבר כמעט בן 60. הוא איש מצליח, עם הרבה הישגים, חברים וביטחון עצמי. מפתיע היה לשמוע אותו מספר את הזיכרון הזה וכמה הוא השפיע עליו. אי אפשר היה לנחש שמישהו כמוהו, שתמיד מוקף חברים, סוחב כזה סיפור, קטן לכאורה, 50 שנה.
רגע לפני ל"ג בעומר, יום שבו מציינים את סופה של המגפה שבה מתו תלמידיו של רבי עקיבא, כשאנחנו בתוך מלחמה ומבינים היטב את המשמעות של הדברים החשובים בחיים, זה זמן מצוין להוסיף את אור האהבה ולהשתמש במוטיב האור של המדורה. לשים לב לאחר, לשונה, לחלש, למי שחושב אחרת. בתוך כל הכאוס של התקופה הזאת, זה הכי הזמן להדליק את אש האהבה והאחדות והאחריות החברתית. ל"ג בעומר הוא זמן טוב לשבת מסביב למדורה, עם תפוחי אדמה ופינג'אן של קפה ושירים ישראליים יפים ותפילה לימים טובים.
