הדילמה לא פשוטה: בתקופה הקשה שכולנו עוברים – שכול, חטופים, מפונים, עסקים מתמוטטים, מילואים בלי סוף – מותר לשמוח בקטנה? המילה "מותר" בכלל מתאימה לפה?
בכל פעם שאני מעלה לרשת איזה פוסט נחמד ואופטימי, או תמונה של בית קפה מגניב, או בילוי קטן, אני שואלת את עצמי אם זה בסדר להראות שגרת חיים בתקופה הזאת. לכאורה, הכי מתבקש זה לכתוב על החטופים שכבר כל כך הרבה זמן בשבי האויב ולדעתי חייבים לעשות הכול, הכול, כדי להחזיר אותם עכשיו הביתה, כי איך אפשר ככה להמשיך כשהם עוד שם וכמה כאב לב יש למשפחות שלהם, לחיות באי הידיעה מה קורה עם בני המשפחה שלהם והמחשבות הקשות מנשוא על מה שקורה להם שם.
או שאולי אני צריכה לכתוב על עשרות אלפי המפונים שפונו מבתיהם וחיים בחדרים קטנים בבתי מלון, או נודדים בין בתי המלון, למצוא חדר שיהיה נח יותר, חדר שאולי, בימים שלפני המלחמה, הם היו מפנטזים עליו לחופשת סוף שבוע מהנה. יש כאלה שנמצאים בחדר במלון שאפילו לא היו מוכנים לשהות בו בחופשה. מצב בלתי נסבל של אנשים שתוהים מה עדיף – חדר צפוף וקטן לתקופה לא ידועה, או חזרה לעיר מופגזת.
יש משפחות שבכלל אין להן בית לחזור אליו, כי נפל עליו טיל והוא נהרס.
או שאולי אני צריכה לכתוב על בעלי העסקים הקורסים, בצפון ובדרום. נכון, אני יודעת שאין מה להשוות בין אלו לאלו. כל אחד עם הקשיים שלו, אבל חייבים לסייע גם להם ולכתוב ולהזכיר…
ואולי, כאימא למילואימניק עם מילואים שלא נגמרים, אני צריכה לכתוב עליהם, שעצרו את חייהם ונמצאים בחזית למען העם והמולדת והם עוברים תקופה לא פשוטה. או שאולי על האימהות והאבות שמתקשים לישון בלילה מרוב דאגות, שלא לדבר על הנשים של המילואימניקים, שגם נושאות בכל עול הבית והילדים לבדן, חוץ מזה שהן לא ישנות ומודאגות.
או אולי בכלל אכתוב על כל מי שנמצא מאז בחרדות, שמחבלים ייכנסו שוב והסיפור יחזור על עצמו…
אימא'לה, איזו תקופה מטורפת עוברת עלינו, עם הרבה מאוד נושאים שממש ממש קשים וכואבים. לא בא לי לחשוב עליהם ובטח שלא לכתוב ובעצם, נראה לי שהכי בריא לנפש שלי הוא להעלות תמונה עם כוס קפה ולהסיח את דעתי לכמה רגעים מכל הדברים שאין לי שליטה עליהם, יחד עם תפילות.
לפעמים, כל כך הייתי רוצה להיות במקום שיש בו השפעה, שהייתי יכולה לעשות יותר כדי לשנות את המצב: להחזיר את החטופים, לעשות שלום ושקט בצפון ובדרום. בינתיים, כדי לשמור על השפיות, אני יודעת שאנחנו חייבים להיות בסוג של שגרה וחיים ובילויים קטנים ושמחות, כדי שיהיו לנו כוחות.
