אחרי שהבנתי שאני מכורה, הודעתי בבית שאני עוברת לפלאפון דור ישן. נפרדתי מפייסבוק. החזיק כמה שעות, אבל חזרתי. גמילה היא תהליך. לאט לאט, אשתחרר
יעל אליה מדי
אני מתעוררת באמצע הלילה ומחפשת אותו בעיניים חצי עצומות, בודקת מה שלומו ומה התחדש בזמן שישנתי. בבוקר הוא מקיץ אותי משנתי ושוב אני מלטפת אותו ומציצה מה חדש ומה קרה, מי העלה תמונה, מי עשה לייק, כמה אנשים ראו את הסטטוס ומה קרה בעולם. אני לא מכבה אותו, חלילה, בלילה, כי אולי מישהו יצטרך אותי, הילדים, המשפחה, בעבודה. אז הוא צמוד אליי 24 שעות.
לפעמים, הוא מעיק. הוא מצלצל בלי הפסקה ונכנסות הודעות ו”למה לא ענית” ו”איפה את”…לפעמים, הוא מצלמה נהדרת, מחשב, יומן, מילון, אוצר של ידע כללי, משמיע לי מוזיקה, הרצאות השראה, סרטונים מצחיקים, הוא גם עוזר לשמור על הקשרים המשפחתיים.
אם הילדים, או בעלי, לא עונים לי, אני מיד בדאגה. מחפשת אותם אצל החברים, המכרים וכמעט הולכת למשטרה. זה לא משנה שאני יודעת שלפעמים הם בשיעור, או בלי קליטה, ישנים, עסוקים, עובדים. כשהם לא עונים לי – אני בלחץ
הוא באמת חבר אמת, שעוזר בעת צרה ובשמחה. אבל מה היה רע לנו פעם, לפני העידן של הניידים? אם מישהו חיפש אותנו, הוא התקשר אלינו הביתה ואם לא היינו, השאיר הודעה. אם לא התחשק לנו לענות, ביקשנו להגיד שאנחנו לא בבית, או שפשוט לא ענינו ולא היה לנו מושג מי חיפש אותנו וזה ממש לא היה נורא. היינו שולחים מכתבים שהיו מגיעים אחרי כמה ימים והייתה צפייה והתרגשות. אף אחד לא עקב אחרינו בכל נקודה של זמן והיום, אנחנו במרדף אתו ואחריו.
אם הילדים, או בעלי, לא עונים לי, אני מיד בדאגה. מחפשת אותם אצל החברים, המכרים וכמעט הולכת למשטרה. זה לא משנה שאני יודעת שלפעמים הם בשיעור, או בלי קליטה, ישנים, עסוקים, עובדים. כשהם לא עונים לי – אני בלחץ. לכל מקום שהם הולכים, אני מבקשת לקבל הודעה שהגיעו בשלום. יש בזה הרבה טוב, אבל גם הרבה תלות ועייפות והרגלים לא בריאים. מי צריך שייצמדו אליו ככה, 24 שעות ביממה.
מזלי הגדול הוא שבשבת, אני מוכרחה להתנתק ממנו והאמת היא שהוא לא חסר לי ואני אפילו שמחה בלעדיו. למרות זאת, לפעמים, יש לי הרגשה שאני כנראה מכורה. אם שכחתי אותו איפשהו לשעה, אני ממש מזיעה ומרגישה חסרת אונים וכשהוא אתי, כל כמה דקות אני בודקת מה חדש ופשוט מרגישה שאני לא יכולה לחיות בלעדיו.
אז החלטתי לנסות להיגמל קצת מההיצמדות אליו, מהפייסבוק והווטסאפ והרשתות.
תהליך גמילה
הודעתי בבית שאני עוברת לפלאפון דור ישן.
המתבגר היה מרוצה: “אימא, את באמת צריכה קצת להתנתק”, אמירה שקצת עשתה לי כיווץ בלב. גם הילד כנראה מרגיש שאני מכורה.
“אבל אתה מבין, שכל מה שאני עושה אתו זה עבודה”, אני מסבירה לו.
“כן, כן, ברור”, הוא עונה, “אני מוכן לעזור ולתפעל לך את הפייסבוק”, הוא מתנדב.
“אבל אתה בכלל לא שם ולא מתעניין”.
“בשבילך, אני מוכן להיכנס ולהכניס כל יום תמונה של מנה ואיזה פרסום”.
איזה ילד נשמה.
“אז מתי את מתחילה?”
“תירגע”, אני מבקשת, “אל תלחיץ”.
בכל זאת, מדובר במישהו שצמוד אליי כבר שנים ואנחנו רגילים אחד לשני ואי אפשר ככה, בהחלטה פזיזה, להיפרד. בפייסבוק, יש לי 5000 חברים, זה לא צחוק להפקיר אותם ככה פתאום ובווטסאפ, אני מחפשת עובדים ומזמינה סחורות והאצבעות שלי הם רגילות אליו…”.
ואז אני שומעת בחדשות על אישה שנדרסה במעבר חצייה, כי הנהג כנראה היה עסוק עם הפלאפון שלו ואני חושבת על עצמי, שגם לי יש דחף שכזה, לבדוק אותו בנסיעה. כנראה שזה חלק מתסמיני ההתמכרות. נכון, שלאחרונה אני מקפידה יותר שלא לגעת בו, מהפחד ששוטר יתפוס אותי, אבל היום, מתחדדת לי העובדה כמה שהוא מסוכן בנהיגה. אני מבטיחה למתבגר לחשוב על זה ברצינות.
“תגיד”, אני שואלת אותו, “אתה באמת חושב שאני מכורה?”
הוא צוחק. “לא מכורה. את אימא רצינית ושפויה, אולי לקפה את מכורה… אבל בלי להעליב, אולי את קצת מגזימה”.
אני אוהבת את הפתיחות הזאת בינינו, שהוא אומר לי מה הוא חושב. אני מבטיחה לעצמי לא להתעלם מהארה שלו, אני הרי רוצה להוות דוגמה. אז אני מתנתקת מהאפליקציה של הפייסבוק לכמה שעות ומחזירה. לאט לאט, אני מסבירה לעצמי, לא בבת אחת. גמילה זה תהליך. אני יוצאת מהאוטו לפגישה ומשאירה את הנייד לעשרים דקות לבד באוטו. הנה עוד התקדמות, אני מתלהבת מעצמי, בסוף אני עוד אצליח להתנתק ממנו יותר וזה יהיה כיף ומשחרר ונהדר, כי אסור שתהיה לי תלות באף אחד, ובטח לא בא לי שיחשבו שאני מכורה.
אז אם אתם מחפשים אותי בימים הקרובים ואני לא עונה, אל דאגה. כנראה שגם הטלפון הנייד שלי יצא לחופשה קצרה. יכולים להתקשר הביתה, או לעבודה. גם אתם, שימו לב לא להתעסק אתו בנהיגה. אנחנו לא עושים את זה בכוונה, זה רק לא מספיק בתודעה.
