מה יותר חשוב: לימוד התורה, או קיומה המעשי? מה קורה כשאחד בא על חשבון השני?
בפרשתנו, פרשת "ואתחנן", משה רבנו מצווה את עם ישראל בשתי מצוות מרכזיות הקשורות לתורה: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", (דברים ה' א').
מופיעות כאן שתי מצוות, המצווה החשובה ללמוד תורה: "ולמדתם אותם", והמצווה החשובה לשמור ולקיים את התורה: "ושמרתם לעשותם". כאן נשאלת שאלה מרכזית המעסיקה אותנו עד היום: מה יותר גדול? מה יותר חשוב? על מה יש לשים יותר דגש, על לימוד התורה, או על קיומה ועשיית מצוותיה?
שאלה עתיקה
כבר בימי חז"ל, שאלה זו העסיקה את החכמים, כפי שמופיע בתלמוד: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה…", (קידושין מ', ב').
נשים לב לרקע ההיסטורי של הסיפור. בתקופה בה השליטים הרומאים לא נתנו ללמוד תורה ברבים, נאלצו חכמי הסנהדרין לקיים את דיוניהם ההלכתיים הדחופים במקומות מסתור, כמו עליית גג, או קומה שנייה מוסתרת. הסיפור שלנו מתרחש בעליית בית נתזה, בלוד. החכמים עסוקים מן הסתם בעיצומו של דיון הלכתי חשוב בהלכות נזיקין, או טהרות. הנה נפנים החכמים לעסוק בשאלה מה חשוב או עדיף ממה? לימוד התורה בו אנו עסוקים כעת, או אולי המצוות והמעשה שנגזרים מלימוד זה? ההכרעה שם הייתה שתלמוד תורה גדול, כי הוא זה שמביא לידי מעשה, שהרי ללא ידיעת התורה, לא ניתן לקיימה באופן המיטבי.
עיקר ותכלית
מעניין שגם בזמנם, עם כל הרדיפות מהרומאים, הנושא הזה העסיק את החכמים כדבר מרכזי שיש לתת לו מקום בין שאר הדברים הדחופים. הנושא הזה ממשיך להעסיק אותנו עד היום בשיח הציבורי. מה יותר גדול? האם לימוד התורה חשוב יותר מהעשייה והוא יכול לבוא על חשבון העשייה? או שמא העשייה היא יותר חשובה מלימוד התורה?
חז"ל הכריעו שבסדר הקדימויות והעדיפויות, ישנה חשיבות יתירה ללימוד התורה, כי לימוד התורה מביא לידי המעשה והעשייה. עם כל זה, גם לעשייה יש מקום של חשיבות, שהרי בסופו של דבר העשייה היא התכלית שהלימוד מביא אליה. ניתן אולי להסביר שלימוד התורה הוא העיקר והעשייה היא התכלית.
שלב הלמידה ושלב העשייה
בעלי התוספות מאירים כאן גישה מעניינת. לשיטתם, הדבר תלוי בשלב בו האדם נמצא בחיים: "…ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר, המעשה טוב יותר מלימוד", (תוספות קידושין מ', ב' ד"ה גדול תלמוד).
לפי גישה זו, התלמוד עדיף יותר בשלבים הראשונים של האדם, כשהוא עדיין בונה את עצמו ואת האישיות שלו. שם הוא צריך לעסוק בלמידה, בכדי שבניית האישיות שלו תבוא מתוך ערכי התורה, שהחיים שלו יהיו חיים של תורה. אולם לאחר השלב הזה, המעשה גדול יותר.
גם האמורא רבי אבהו דקיסרין [שיש אומרים שהוא רבי אבון שחי בקצרין העתיקה] דגל בכך שבשלב בניית האישיות יש להעדיף דווקא לימוד תורה. כך מספר התלמוד הירושלמי: "רבי אבהו שלח לרבי חנינה בריה יזכי בטיבריה [=רבי אבהו שלח את רבי יוחנן בנו שילמד תורה בטבריה]. אתון ואמרון ליה: גומל הוא חסד. [=באו ואמרו לרבי אבהו שבנו עוסק בגמילות חסדים אבל אינו לומד תורה] שלח ומר ליה [=שלח אליו ואמר לו]: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא? שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארום בלוד שהתלמוד קודם למעשה…". חכמי קיסרין שם חלקו על רבי אבהו: "…רבנין דקיסרין אמרין: הדא דתימר בשיש שם מי שיעשה. אבל אם אין שם מי שיעשה – המעשה קודם", (ירושלמי פסחים פרק ג'). כלומר, אם יש מי שיעשה את המצווה, אזי התלמוד גדול יותר מהמעשה, אולם אם אין מי שיעשה את המצווה, אזי המעשה גדול.
לתת כבוד לשני הצדדים
יוצא אם כן שבדיון החשוב הזה, לכל שיטה יש את הסימוכין שלה. גם בימינו, בכל השיח הציבורי בעניין לומדי התורה, יש לשים לנגד עינינו ומול לבנו שכל שיטה היא חשובה ונכונה. גם אם דוגלים בשיטה אחת, אין לפסול ולזלזל חלילה במי שדוגל בשיטה השנייה. יש לכבד את לומדי התורה ויש לכבד את אנשי העשייה, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.
