לא לשבת בפינת השולחן, לא לשתות מיין ההבדלה, לא ללבוש חולצה הפוכה, לא להעביר סכין מיד ליד. האמנתי בכל אלה, עד שהגיעה לגינה שלנו חתולה

מישהי שיודעת להגיד לי את המילה הנכונה, בזמן הנכון. בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, בלי לתרגם אותי לא נכון. כל אחת צריכה השבוע נפגשתי עם חברה

ברור. בסופרמרקט, לקחתי בשר לחמין של שבת חורפית. מישהי ראתה והתעניינה מה אבשל. לא מכירה אותה. לא הפריע לנו לדסקס חצי שעה על בישולים לשבת

ככה גדלתי. יום שלישי ושישי – קוסקוס. שאר הימים – ים  פחמימות. הגֶנים שלי טובים, אז לא קרה שהסתכסכתי עם המשקל. אבל הקורונה והסגרים השאירו

בנר שני של חנוכה, חגגנו בת–מצווה לטלי הקטנה שלנו. הסתכלתי מהצד על המשפחה שלי, על האהבה הגדולה שלהם, על הדאגה והחיבור המיוחד והתמלאתי בנחת השבוע,

ה“לול ארט“, במושב רמות, הוא מקום עם סיפור של יזמות, תיירות, אירוח, אהבה, יצירה ובנייה בעץ ואנשים מקסימים יש מקומות ואנשים שמשאירים אצלי רושם עמוק

פעם, הייתי נהגת מורעלת, אוהבת לנהוג, אלופת חניות. ממש אהבתי את ההגה. עם השנים, כבר לא. זה הגיל? לא בטוח. לא כל מה שאהבנו פעם,

ועידת הגולן הראשונה לכלכלה נפתחה השבוע במדרשת הגולן, בחיספין. על הבמה, עלו בזה אחר זה חברי כנסת ושרים ואפילו מנכ“לי משרדים נחשבים, פיזרו חופשי הצהרות,

המרחק המנטלי בין אימא דואגת לילד עם פלאפון–על–שקט גדול בהרבה מהמרחק לאניעם וחזרה. איך באמצע הקציצות, עזבתי הכול בשביל כמה דקות של דפיקות לב מואצות