כל הפוסטים בהטור של יעלי

חמישה שותפים בחינוך – הקב”ה, הילד, ההורים, החברים ובית הספר. בית הספר, במקרה שלנו, ישיבה תיכונית חיספין, הזמין ל”שבת הורים”.

פגשתי זוג נחמד שהתיישב לקפה. מעל כל הוויכוחים וחילוקי הדעות שלהם, נמתח גשר השנים הרבות, 40+, שהם ביחד. דיברנו על

אהוד מנור זיקק את כל הישראליות הנכונה-לתמיד במשפט המופתי – “אין לי ארץ אחרת”. באמת אין לי וגם לא כנרת

אחרי פסח, רצתי מהר לחפש את חירותי באוויר האביב, בשמים הכחולים ואז נזכרתי בימי הזיכרון הבאים עלינו ומצב הרוח ירד

כבר מוצאי פורים ועוד לא הכשרת את הבית לפסח? מה קורה לך? ומה עם התנור? מתי תעשי את המקרר? והחלונות?

הפוליטיקאים כבר מזמן לא מסבירים לנו למה לבחור בהם. הם עסוקים מדי בלהסביר למה לא לבחור ביריביהם. השמצות, לכלוכים. מול

נשיא ארה”ב הכיר בריבונות אמריקנית של ישראל בגולן. לא התרגשתי. מבחינתי, הגולן שלנו, מאז ולתמיד. ואז קפצו זוג תל אביבים

לא נוסע לי טוב ה”עד דלא ידע” הזה של פורים. פעם אחת ניסיתי. עראק, ויסקי, ואן גוך – וכלום. עד

עם התה והחמין והספרים הישנים. בשבת, אני בבית, נקודה. בטח בחורף. בכל זאת, הצליחו לשכנע אותי לצאת בשבת אביבית לטיול

כן, היום כבר אין את החלוקה המסורתית של האישה הקטנה, שדואגת לבית ולילדים והבעל שמפרנס ועושה סידורים. הומאז’ ליום האישה

בכל משפחה, יש את המיוחדים שלה. מנהגים, מאכלים שמאפיינים אותם. אצל הוריי, קבוע ביום חמישי יש ארוחת ערב בריק, שלישי

לא צריכים יום מיוחד ליום אהבה, ליום המשפחה, ליום האישה. אפשר סתם לבחור יום, לבד, או עם המשפחה, לצאת לכל

גם לשמוח צריך ללמוד, לאמן את המוח המודע וגם התת-מודע להיות בשמחה, לחיות בהכרת תודה על הטוב ולשמוח במה שיש להקת

ההתמכרות לנייד הפכה לעבדות. קבוצות הווטסאפ, המיילים, הפייס, האינסטוש – כל זה לא משאיר כמעט זמן לחיים עצמם. לפחות שהילידים