כל הפוסטים בהטור של יעלי

תכניות הריאליטי (מציאוּת) הן ההפך מהמציאות. במציאות שלנו, אנחנו הרי לא זמרים באודישנים ולא שורדים בשיניים על איזה אי. אבל

בסוף שנת הלימודים הזאת, הבכורה מסיימת שלוש שנים של שירות לאומי משמעותי כפארמדיקית במד”א, השמיניסט סיים 12 שנות לימוד והרביעי

לאהוב יין למדתי אי שם, בחגיגות ה-40 לחיי. דובדבנים, לעומת זאת, תמיד אהבתי. משהו בשילוב של המתיקות והחמצמצות. ליקר דובדבנים?

לבית סבתי ז”ל, לא נכנס חלב. אף פעם. אצל הוריי, התקדמות, היו כמה כלים חלביים, מוחבאים בשוּ-שוּ במקלחת, שלא יגיעו

חמישה שותפים בחינוך – הקב”ה, הילד, ההורים, החברים ובית הספר. בית הספר, במקרה שלנו, ישיבה תיכונית חיספין, הזמין ל”שבת הורים”.

פגשתי זוג נחמד שהתיישב לקפה. מעל כל הוויכוחים וחילוקי הדעות שלהם, נמתח גשר השנים הרבות, 40+, שהם ביחד. דיברנו על

אהוד מנור זיקק את כל הישראליות הנכונה-לתמיד במשפט המופתי – “אין לי ארץ אחרת”. באמת אין לי וגם לא כנרת

אחרי פסח, רצתי מהר לחפש את חירותי באוויר האביב, בשמים הכחולים ואז נזכרתי בימי הזיכרון הבאים עלינו ומצב הרוח ירד

כבר מוצאי פורים ועוד לא הכשרת את הבית לפסח? מה קורה לך? ומה עם התנור? מתי תעשי את המקרר? והחלונות?

הפוליטיקאים כבר מזמן לא מסבירים לנו למה לבחור בהם. הם עסוקים מדי בלהסביר למה לא לבחור ביריביהם. השמצות, לכלוכים. מול

נשיא ארה”ב הכיר בריבונות אמריקנית של ישראל בגולן. לא התרגשתי. מבחינתי, הגולן שלנו, מאז ולתמיד. ואז קפצו זוג תל אביבים

לא נוסע לי טוב ה”עד דלא ידע” הזה של פורים. פעם אחת ניסיתי. עראק, ויסקי, ואן גוך – וכלום. עד

עם התה והחמין והספרים הישנים. בשבת, אני בבית, נקודה. בטח בחורף. בכל זאת, הצליחו לשכנע אותי לצאת בשבת אביבית לטיול

כן, היום כבר אין את החלוקה המסורתית של האישה הקטנה, שדואגת לבית ולילדים והבעל שמפרנס ועושה סידורים. הומאז’ ליום האישה

בכל משפחה, יש את המיוחדים שלה. מנהגים, מאכלים שמאפיינים אותם. אצל הוריי, קבוע ביום חמישי יש ארוחת ערב בריק, שלישי