כל הפוסטים בהטור של יעלי

לא פעם, במהלך החיים, רובנו מוצאים את עצמנו מנוהלים על ידי הפחד. פחד לשנות, פחד להגיד, פחד ממה יגידו, מחושך,

גם אני אוהבת את התפילה שלי לריבונו של עולם ישירה וקברי צדיקים הם סוג של אמצעי לחיבור, אבל גם אמונה

לפני שאני שותה את הקפה הראשון, ידוע שלאף אחד בבית אסור לדבר אתי, לא לשאול בשלומי, לא להתעניין איך עבר

השראה מיובל אברמוביץ‘, עיתונאי, שחקן, סופר ומרצה, שהיה מרותק לכיסא גלגלים, עד שקם והחליט להגשים את כל רשימת חלומותיו, כי

לפעמים, עלינו לאכול קצת מרור, כדי לזכות בסעודה הגדולה. אדם צריך להיות סבלני, גם אם הדרך ארוכה ולא פשוטה, גם

בילדותי, קצת לפני פורים, התחילו עבודות הפרך. כל הבית, מילולית, יצא החוצה וחזר פנימה נקי, מצוחצח, מרוענן וכשר לפסח. היכרות

עד גיל 40, לא בא אלכוהול בשערי פי. אפילו יין מהקידוש קיבל אצלי פרצוף חמוץ. בערב סיום הבציר בצפון הגולן,

חולמת להיות צלמת. לקחתי שיעורים, עשיתי סדנה, ניסיתי להתמקצע. אני עדיין לא שם. מה שכן, קצת פחות ביקורת עצמית יכולה לעזור

כשהייתי ילדה, הייתי הולכת לכל השכנים ולקרובי המשפחה, עם משלוחי המנות של פורים. אימא תמיד השקיעה בזה ערב פורים, חג

המזגנים מחממים את הגוף, הזיכרונות מחממים את הלב. השלג בחלון, הבית חמים ונעים והלב הולך לזיכרונות מימי ילדותי, בחורף הצפתי

הימים השמשיים של החורף נותנים את הטבע במלוא גווניו. כרמליות, כלניות, פרגים, נוריות, שקדיות, הדרים. בימים כאלה, גם אני פורחת.

אני יוצאת מהאוטו ומרגישה שמשהו חסר לי. סקירה מהירה: הנייד, משקפי השמש, התיק, הטבעות, האיפור – הכול במקום ועדיין, מה

אני כותבת לאחרונה הרבה על הסגרים והקורונה ועל מה שעשתה לחיינו. אולי זה מעייף ומוגזם, אבל במחשבה שנייה, אלו הם

עצרתי טרמפ לנערה בלי בית. עזבה מזמן. הוריה ויתרו עליה. סבתא עוזרת לה, בלי שהם יידעו. צמחה, השלימה בגרות ותלמד

הסמארטפון, בכלל והוואטסאפ, בפרט, משרתים את הרצון הבלתי ניתן להכנעה שלנו להיות מעודכנים כל הזמן, בכל עניין. בעצם, אנחנו משרתים