ביום שישי, במקום מגניב – זה הכיף של המון אנשים שאני מכירה. כמוני. אז יצאתי בנחת לקפה בעין כפית, שזה לא מעיין, אלא בית קפה

מבאס שאנשים לא אומרים את אשר על לבם, שככה נעלמים, או שותקים, בלי לסגור את הדברים כמו שצריך. הכי גרוע זה לשמור בבטן וזה גם

לפני רגע, הילדים היו בכיתה א' ואופס, הגדולים מזמן סיימו את בית הספר ויש לי שניים בתיכון, שמיניסט ושישיסטית, שני מתבגרים מופלאים, שיתחילו ביום ראשון

חנן בן ארי שיתף ברשת על גירושיו. כל העולם, אשתו ותאורניו הגיבו. אם אנשים היו מודעים לנזק ולפגיעה שיש במילים שלהם, יכול להיות שהם היו

ישבתי על הים, עשיתי מדיטציה. פתאום באה מישהי, עם שביס והתיישבה על כיסא לידי. עשינו יחד דמיון מודרך ואחרי שתי דקות כבר היינו חברות. אהבת

שישי בצהרים, זרמנו לכנרת. רגע לפני שיוצאים, האיש שואל אם יש מנגו. בום! לא היה. מאיפה נשיג עכשיו מנגו? מה פירוש מאיפה – מארז רגב,

איזה כיף היה בחתונה של הבן. כבר עבר איזה זמן, אבל אני עוד מנסה להיות על האדים. כל השבוע ההוא, התנתקתי מהכול והתמסרתי נטו לשמחה.

בצפון, העסקים מבוססי התיירות קורסים תחת פגעי המלחמה והשלכותיהם. בוועדות הכנסת הרלוונטיות, משחקים בספר החוקים ורק בשוליים מישהו נרתם לעזור בחודשים האחרונים, נסעתי כמה פעמים

בירת הגולן, בשבילנו תמיד העיר הגדולה, חגגה השבוע יום הולדת. זוכרת אותה עוד כשהייתה בת 16 – באתי לטיול עם החניכים מ"בני עקיבא" קצרין חגגה

לא, לא יכולה. מסכימה לאסוף אותם, עם התיקים הענקיים, ההתלבטות, הירידה המסורבלת והזמן שכל זה לוקח. אבל הריח שטרמפיסטים חונקים אתו את הרכב, זה לא

הגוזל עומד לעוף. הוא והמיועדת סגרו הכול בעצמם ולי נשאר – השמלה. השמלה של האימא של החתן. לא צחוקים. בשונה מהרבה דברים בעולמנו, לשמלה הזאת

הדילמה לא פשוטה: בתקופה הקשה שכולנו עוברים – שכול, חטופים, מפונים, עסקים מתמוטטים, מילואים בלי סוף – מותר לשמוח בקטנה? המילה "מותר" בכלל מתאימה לפה?

במטבח, לפעמים זה לא מצליח ודווקא כשבא לי ממש לפנק. אולי בגלל זה, אני זוכרת דווקא את הפעמים האלה. פה הפריקסה יצא בצקי, שם הבצק

ל"מה שלומך?" של מכר שפגשתי השבוע, עניתי שלא משהו. "למה, מה קרה?", הוא שאל. אני רוצה שקט ושלווה וביטחון ואת החיים שלנו, בלי קורונה, בלי

ועדת הכספים בכנסת. קואליציה מול אופוזיציה. הנושא הוא רק תירוץ. צעקות, גידופים, עלבונות אישיים. בושה. רק שעתיים של שיטוט במחנה יהודה הצליחו לאוורר אותי מזה