כל הפוסטים בהטור של יעלי

הסיפורים של האנשים מעניינים אותי. ככה נולדתי, כנראה, גם סקרנית. אין כמו שעה בשמש, בבית קפה נחמד, עם קפה טוב,

הסערות והוויכוחים שליוו את סוף שנת הלימודים השאירו סוף שנה בטעם רע. למורה הבודד לא באמת אכפת ללמד עוד תשעה

הייתי במרכז השבוע. רחוב מלא אנשים, מסכות-קורונה על פניהם, תחושה מוזרה באוויר, אווירת נכאים ודיאלוג עם בעל עסק ממורמר. מתי

החופשה שכפתה עליי הקורונה החזירה אותי לספרים. כשהייתי עסוקה ועמוסה, קראתי כל מיני, אבל ספר-ספר, כמו למשל “הפיתוי של גרייסי”,

אני אוהבת ומעריכה אנשים שהולכים אחרי החלומות שלהם, שלא מפחדים לנסות שוב, שאתגרים לא מפילים אותם, שיודעים לשלב, שגומעים את

מעבר למשמעויות הרבות של חג השבועות, נמצאת דמותה של רות, שדבקה בנעמי, האלמנה והשכולה. שיעור בשבילנו על רגישות וחמלה, ראיית

נאסיבה סאמרה, מהכפר הדרוזי בוקעתא (כתבה בעיתון זה) החליטה מגיל צעיר להחליט בעצמה. המסורת, גברי הכפר – הכול טוב, אבל

מתי אנחנו חושבים כך? כשהיא נלקחת מאתנו. תוך כדי השגרה, אנחנו דווקא יודעים לקטר בכיף על הבוסים בעבודה, על העייפות,

תמיד שילבתי בין הבית לעבודה. השתדלתי לעשות זאת בתבונה ובאהבה, אבל אני מודה שקיבלתי לעצמי מתנה שלא הייתי נותנת לעצמי,

פלאפל בשבילי זה לא להשקיט רעב. זה פינוק, שמזכיר לי את הפלאפל שאימא הייתה עושה לנו ביום העצמאות. מנה פשוטה,

אף פעם לא עשינו פסח לבד. תמיד, אצל המשפחה, שלו ושלי. השנה, את הסדר, נערוך לבד עם עצמנו, בשולחן הסלון,

השנה, הניקיונות לקראת הפסח קצת שונים. אני עושה את הסדר הזה מתוך רצון טוב, מתוך שמחה לאוורר ולשחרר את כל

קורונה. חופשה כפויה. חוסר אונים. דאגה. חרדה. השבתה של החיים. אז אני נושמת עמוק, שמחה על הביחד המשפחתי הפתאומי, רואה

בפורים הזה, בצל הקורונה ועשרות האלפים שנדרשים לבידוד בגללה, קיבלנו דגש חזק ומיוחד על חשיבות היחד. ביחד, אנחנו הכי שלמים

ערב פורים, חג של שמחה, של נתינה, של יחד, זו הזדמנות לברר לעצמנו איך אנחנו עם השמחה בחיים שלנו. כשהלב