כל הפוסטים בהטור של יעלי

כשהייתי ילדה, הייתי הולכת לכל השכנים ולקרובי המשפחה, עם משלוחי המנות של פורים. אימא תמיד השקיעה בזה ערב פורים, חג

המזגנים מחממים את הגוף, הזיכרונות מחממים את הלב. השלג בחלון, הבית חמים ונעים והלב הולך לזיכרונות מימי ילדותי, בחורף הצפתי

הימים השמשיים של החורף נותנים את הטבע במלוא גווניו. כרמליות, כלניות, פרגים, נוריות, שקדיות, הדרים. בימים כאלה, גם אני פורחת.

אני יוצאת מהאוטו ומרגישה שמשהו חסר לי. סקירה מהירה: הנייד, משקפי השמש, התיק, הטבעות, האיפור – הכול במקום ועדיין, מה

אני כותבת לאחרונה הרבה על הסגרים והקורונה ועל מה שעשתה לחיינו. אולי זה מעייף ומוגזם, אבל במחשבה שנייה, אלו הם

עצרתי טרמפ לנערה בלי בית. עזבה מזמן. הוריה ויתרו עליה. סבתא עוזרת לה, בלי שהם יידעו. צמחה, השלימה בגרות ותלמד

הסמארטפון, בכלל והוואטסאפ, בפרט, משרתים את הרצון הבלתי ניתן להכנעה שלנו להיות מעודכנים כל הזמן, בכל עניין. בעצם, אנחנו משרתים

רגע לפני הסגר, הלכתי להריח קצת קניון, חנויות ורחובות מלאים. די. לא בא לי יותר לפחד מבידוד, מסגר, מקורונה, מחוסר

שבתות החורף הן קלאסיות לחמין. כילדה, ממש לא אהבתי את הריח שהתפשט בכל הבית בשבת בבוקר. לא טעמתי. ככה, עד

לא צריך לקרצף, לא בישולים מיוחדים, לא לבנות סוכה ולא לצום. בחנוכה, זה מסתכם בנרות ואני אוהבת להדליק נרות. בקבוע,

הבן שלי, הגיבור, היפה, האהוב, מתגייס לצבא ביום ראשון וכל מה שאני רוצה זה רק לנשום אותו עוד קצת, להיות

יש לי קטע כזה שאני אוהבת לשבת לבד בבתי קפה, לשתות את ההפוך הקטן שלי, עם קצף טוב, בכיף, בשקט

השבוע, אני חוגגת יום הולדת. כבר לא ילדה, אבל לפעמים מרגישה כמו ילדה. איזה מזל שהגיע יום ההולדת שלי ועשיתי

פעם, מישהי אמרה לי שהיא לא אוהבת לצפות, כי אחרי ציפייה עלולות להגיע גם אכזבות. זה נכון, אבל מצד שני,

הבכורה התחילה ללמוד בבר אילן ועזבה לגבעת שמואל, לגור עם חברות. הגיע געגוע, אז נסענו לבקר. גם אני למדתי שם,