כל הפוסטים בהטור של יעלי

עם התה והחמין והספרים הישנים. בשבת, אני בבית, נקודה. בטח בחורף. בכל זאת, הצליחו לשכנע אותי לצאת בשבת אביבית לטיול

כן, היום כבר אין את החלוקה המסורתית של האישה הקטנה, שדואגת לבית ולילדים והבעל שמפרנס ועושה סידורים. הומאז’ ליום האישה

בכל משפחה, יש את המיוחדים שלה. מנהגים, מאכלים שמאפיינים אותם. אצל הוריי, קבוע ביום חמישי יש ארוחת ערב בריק, שלישי

לא צריכים יום מיוחד ליום אהבה, ליום המשפחה, ליום האישה. אפשר סתם לבחור יום, לבד, או עם המשפחה, לצאת לכל

גם לשמוח צריך ללמוד, לאמן את המוח המודע וגם התת-מודע להיות בשמחה, לחיות בהכרת תודה על הטוב ולשמוח במה שיש להקת

ההתמכרות לנייד הפכה לעבדות. קבוצות הווטסאפ, המיילים, הפייס, האינסטוש – כל זה לא משאיר כמעט זמן לחיים עצמם. לפחות שהילידים

אם נדמה לנו שאנחנו עובדים הכי קשה וזה מתחיל לגלגל בנו רחמים עצמיים, כדאי לנו לחשוב רגע על אנשים  שבאמת

המון אנשים חולמים לפתוח עסק, להיות עצמאיים, בלי בוס על הראש. למדתי שאחרי הזיקוקים של הפתיחה, לנהל עסק זה עניין

יום חורפי גשום, מלוּוה בבאסה מטרידה, נגמר בדרך כלל בכיוון אחד: להתכרבל במיטה ולשכוח מהעולם. הפעם, נכנסתי למטבח. ואז תה,

מילה שיצאה מהפה, אין לה יותר אפוטרופוס ואין כוח בעולם שיכול להחזיר אותה חזרה. על דיבורים חסרי טקט, מילה לא

זה לא שאני לא אוהבת את שאר החגים, אבל כמעט בכולם יש משהו שמעיק עליי. חנוכה, לעומת זאת, הוא החג

איך זה שתמיד נעלמים אצלנו בבית הגרביים. לא ברור. יש לי כבר ערמה עצומה של גרביים בודדים שממתינים לזיווג ראוי

נגמר המירוץ לראשות המועצה. כולם צודקים, אבל רק אחד נבחר. הלוואי שישים את כל ההכפשות והעקיצות בצד, יתחיל עם דף

הזיכרון שלי כבר לא משהו. גם כשאני כבר זוכרת איזו מטלה, באה הסחת דעת ולוקחת אותי מזה. אבל, כמו בכל