כל הפוסטים בהטור של יעלי

החלטתי על שינוי ולקח לי שבועות לספר עליו, להיות שלמה אתו וללכת עם הלב, כי בסוף, הלב שלנו הוא מצפן

למחרת החגים, באה השגרה הרגילה והעיפה סטירה מצלצלת לכל התקוות שמשהו יתחדש. שיחה עם לקוח מרתק הבהירה: אני צריכה לחדש

היציאה אל הסוכה מלמדת אותנו צניעות וענווה, מזכירה לנו את הארעיות של החיים שלנו ובעיקר – כל הזמן להודות על

החגים תמיד מחזירים אותי לשורשים של המשפחה שלי, לסיפורים, למנהגים, למסורת ולריחות. השנה, נחגוג בבית, אבל את המחשי, אימא מכינה. אין

ילד בן 10 קפץ אל מותו כי נודה חברתית. אין מילים שיכולות באמת לתאר את האסון הזה. הסיפור הזה, בימי

מי שטוב, הטוב חוזר אליו. המורים והמחנכים של הילדים שלי כנראה מאוד טובים, כי הילדים מתרגשים לקראת שנת הלימודים וחוזרים

עם דלקת בעין, כאב ראש מפוצץ וגם פצע בגבה, המבט שלי על העולם נהיה לא מי יודע מה. נאמנה לתיאוריית

בלי קפה אני חצי בנאדם. זה הקפה, זה הטקסים, זה הראשון-של-הבוקר (אסור לדבר אתי), זה הריח, זה הטעם. מה נאמר?

שלושת השבועות שבין י”ז בתמוז לט’ באב הם ימים רעים לישראל ונוהגים בהם אבלוּת. מטרת האבל היא גם להזכיר לנו

בקניון קצרין נסגרו ארבע חנויות ולא נפתחו שוב. חנויות נסגרות, מסעדות מנסות לשרוד, צימרים נאבקים. משהו צריך להשתנות השבוע, כשקפצתי

תכניות הריאליטי (מציאוּת) הן ההפך מהמציאות. במציאות שלנו, אנחנו הרי לא זמרים באודישנים ולא שורדים בשיניים על איזה אי. אבל

בסוף שנת הלימודים הזאת, הבכורה מסיימת שלוש שנים של שירות לאומי משמעותי כפארמדיקית במד”א, השמיניסט סיים 12 שנות לימוד והרביעי

לאהוב יין למדתי אי שם, בחגיגות ה-40 לחיי. דובדבנים, לעומת זאת, תמיד אהבתי. משהו בשילוב של המתיקות והחמצמצות. ליקר דובדבנים?

לבית סבתי ז”ל, לא נכנס חלב. אף פעם. אצל הוריי, התקדמות, היו כמה כלים חלביים, מוחבאים בשוּ-שוּ במקלחת, שלא יגיעו

חמישה שותפים בחינוך – הקב”ה, הילד, ההורים, החברים ובית הספר. בית הספר, במקרה שלנו, ישיבה תיכונית חיספין, הזמין ל”שבת הורים”.