כל הפוסטים בהטור של יעלי

קפה בנמל תל אביב, ממש על הים. הכול רגיל ואז, התרחשות חברתית יוצאת דופן מציפה את המחשבה: גם אם אתה

רוחות סערה של קיץ חורפי הן רקע טוב לערב של מחשבות על החיים, על חתונה שנייה של חבר ועל חיים

כשאני חייבת לעבוד, אני ערנית עד אחרי חצות וכשאני חייבת להילחם, אני לביאה, אבל כשיש לי ערב חופשי, אני יכולה

המתבגר הוציא השבוע רישיון נהיגה. לבכורה יש כבר מזמן. השלישי, בן 10, תפעל עם חבריו ערב מנגל במקום המדורה. פליאות

בילדותי, נסעו הוריי כל שנה בל”ג בעומר להילולת רשב”י ובמשך השנה, לעוד הילולות ולהשתטח על קברי צדיקים, לבקש בקשות ולאכול

ישראל כבר בת 70, זקנה בשביל צעירים, די צעירה כשמשווים למדינות אחרות, אבל מה להשוות, איזה להשוות, אין כמו ישראל

מאז לכתו, השתנו החיים במשפחה שלי. אני לא מכירה את החיים קודם, אבל יודעת שאחרי נפילתו, הם הפכו להיות עצובים

לא הברשנו פאנלים, לא כיבסנו את כל השמיכות והשטיחים ולא הוצאנו את כל הרהיטים החוצה, אבל ניקינו ושפשפנו והבית מרגיש

הייתי במצב רוח של קיטורים, לחץץץץץץץ. עוד לא התחלתי לנקות לפסח, בבית ובעסק. אבל אז, קרה משהו ששינה הכול. התובנה:

מצמצנו את פורים והנה, פסח כבר מגיע ושום הדחקה לא תעזור. האקונומיקה מחכה עם המברשות. אבל לפני פסח, יש ראש

פורים, מלבד היותו חג של שמחה ומגילה ותחפושות, הוא גם חג של נתינה, משלוחי מנות ומתנות לאביונים. אשתדל לעשות גם

זה תמיד ליד, כמו הטלוויזיה, שאני בוהה בה ולא באמת מסתכלת עליה. לפעמים, אני דוחקת את החיים הצדה ומוותרת על

 כשחווים משבר, או כשסתם כלום לא הולך, מאוד קל לנו ליפול לעצבות לבאסה ואז, באה התורה ומזכירה לנו: הלו, הלו…