לארצי יש יומולדת ואני אוהבת אותה. כמעט את כל מה שיש בה. אוהבת את הישראלי היפה, הצבר השזוף, בוגר התנועה, עם פלאפל ברחוב, מלא בסלטים

חשוב לזכור את ההיסטוריה של העם היהודי, באותה מידה שחשוב לשחזר ולספר את המסורות המשפחתיות. יחד עם סיפור יציאת מצרים, אני משחזרת עם ילדיי את

כמה פעמים אני צריכה להגיד? את הקפה הראשון של הבוקר, אני אוהבת לשתות בשקט, בלי שאף אחד מדבר אתי. מחשבות על פסח המתקרב שבועיים לפני

מילים הן קסם. כשאנחנו אומרים אותן, וגם כשאנחנו שומעים מילה טובה על עצמנו, זה נותן מוטיבציה להמשיך. ככה ישבתי. ריק לי. אין לי מה לכתוב.

חיבקתי אותה חזק רגע לפני שנפרדנו ואמרתי לה שהיא אישה–השראה, שאני חייבת לספר את הסיפור שלה, סיפור על אומץ וכוח ואמונה ובעיקר – על בחירה

זיכרונות ילדות מפורים–של–פעם עושים געגוע לזמנים שלא יחזרו. כילדה, הייתי אחראית לקחת את משלוחי המנות ליעדם. מבחר של עוגיות תוניסאיות – מקרוד ודבלה וקעקה ושפינז‘

נהג שתקע שיירת מכוניות, ואני בתוכה, הרס לי בוקר של פגישה חשובה. ראה בדיוק עד קצה אפו ולא מעבר לו. אחרי הפגישה, אוטו של ברסלבים

מילאו לנו כל הזמן את הכוסות ביינות משובחים. המוזיקה הייתה טובה והמארחים הסתובבו בין האורחים ודאגו לוודא שטעים לנו ושאנחנו נהנים השבוע, יצאנו האיש ואני לחגוג

יום אחד הייתי צריכה להגיע לאיזה משרד בת“א, ברחוב נטוש. אף אחד לא מכיר. מה שקרה בהמשך העביר אותי שיעור מזורז וכואב על האווירה, הלחץ,

אנחנו סוחבים אתנו מהבית משא רציני של דפוסים, חלקם טובים חלקם פחות. הדאגה הזאת לילדים שיאכלו, שישימו סוודר כשקר, שיאכלו, שישנו מספיק שעות בלילה, שיבחרו