כל הפוסטים בהטור של יעלי

ההתמכרות לנייד הפכה לעבדות. קבוצות הווטסאפ, המיילים, הפייס, האינסטוש – כל זה לא משאיר כמעט זמן לחיים עצמם. לפחות שהילידים

אם נדמה לנו שאנחנו עובדים הכי קשה וזה מתחיל לגלגל בנו רחמים עצמיים, כדאי לנו לחשוב רגע על אנשים  שבאמת

המון אנשים חולמים לפתוח עסק, להיות עצמאיים, בלי בוס על הראש. למדתי שאחרי הזיקוקים של הפתיחה, לנהל עסק זה עניין

יום חורפי גשום, מלוּוה בבאסה מטרידה, נגמר בדרך כלל בכיוון אחד: להתכרבל במיטה ולשכוח מהעולם. הפעם, נכנסתי למטבח. ואז תה,

מילה שיצאה מהפה, אין לה יותר אפוטרופוס ואין כוח בעולם שיכול להחזיר אותה חזרה. על דיבורים חסרי טקט, מילה לא

זה לא שאני לא אוהבת את שאר החגים, אבל כמעט בכולם יש משהו שמעיק עליי. חנוכה, לעומת זאת, הוא החג

איך זה שתמיד נעלמים אצלנו בבית הגרביים. לא ברור. יש לי כבר ערמה עצומה של גרביים בודדים שממתינים לזיווג ראוי

נגמר המירוץ לראשות המועצה. כולם צודקים, אבל רק אחד נבחר. הלוואי שישים את כל ההכפשות והעקיצות בצד, יתחיל עם דף

הזיכרון שלי כבר לא משהו. גם כשאני כבר זוכרת איזו מטלה, באה הסחת דעת ולוקחת אותי מזה. אבל, כמו בכל

הבוריקה של משתתף בתכנית אוכל בטלוויזיה הזכירה לי את הבריק הקבוע בימי חמישי של ילדותי, בשיכון 102 בצפת, שאימא הייתה

למעלה משנה, אני כותבת את הטור הזה. לא תמיד זה בא בקלות. היום זה לא בא בכלל. יש אפשרויות, אבל

לפעמים קמים הפוכים. הראש דופק, השריר תפוס והקלטת עם הקיטורים יוצאת לדרך. ישבתי עם דף לבן וכתבתי את כל הטוב

יום הקניות לקראת שנת הלימודים מסתיים בהתרגשות הילדים. הם שמחים לחזור לבית הספר ולחברים. יש באוויר ריח של התחלה חדשה

זוג חרדים נקלע בשעה מאוחרת למקום שלנו. שיחה על חרדים וחסידויות ומחשבות על היעלבות: ממי אני נפגעת וממי בכלל לא