כל הפוסטים בהטור של יעלי

עץ האלון. רבע לשמונה בבוקר. אני והקפה, לבד. כפפה: המדרחוב של כפר האמנים באניעם הוא מקום קסום. הגיע הזמן לפתח

החופש הגדול התחיל ובבת אחת הילדים רעבים יותר, משועממים יותר, מבלגנים יותר, הכול יותר. כשאהיה שרת החינוך, אקצר בהרבה את

למרות שנראה לי שהנשים של פעם היו לא פחות מרוצות, היום, יותר ויותר נשים מגיעות לקדמת הבמה בכל התחומים. אני מעריכה

לפני 12 שנים, איבדתי את בתי השלישית, אפרת, תינוקת רק בת 10 חודשים. כנראה שלא אחזור להיות מי שהייתי. אובדן

קפה בנמל תל אביב, ממש על הים. הכול רגיל ואז, התרחשות חברתית יוצאת דופן מציפה את המחשבה: גם אם אתה

רוחות סערה של קיץ חורפי הן רקע טוב לערב של מחשבות על החיים, על חתונה שנייה של חבר ועל חיים

כשאני חייבת לעבוד, אני ערנית עד אחרי חצות וכשאני חייבת להילחם, אני לביאה, אבל כשיש לי ערב חופשי, אני יכולה

המתבגר הוציא השבוע רישיון נהיגה. לבכורה יש כבר מזמן. השלישי, בן 10, תפעל עם חבריו ערב מנגל במקום המדורה. פליאות

בילדותי, נסעו הוריי כל שנה בל”ג בעומר להילולת רשב”י ובמשך השנה, לעוד הילולות ולהשתטח על קברי צדיקים, לבקש בקשות ולאכול

ישראל כבר בת 70, זקנה בשביל צעירים, די צעירה כשמשווים למדינות אחרות, אבל מה להשוות, איזה להשוות, אין כמו ישראל

מאז לכתו, השתנו החיים במשפחה שלי. אני לא מכירה את החיים קודם, אבל יודעת שאחרי נפילתו, הם הפכו להיות עצובים

לא הברשנו פאנלים, לא כיבסנו את כל השמיכות והשטיחים ולא הוצאנו את כל הרהיטים החוצה, אבל ניקינו ושפשפנו והבית מרגיש

הייתי במצב רוח של קיטורים, לחץץץץץץץ. עוד לא התחלתי לנקות לפסח, בבית ובעסק. אבל אז, קרה משהו ששינה הכול. התובנה:

מצמצנו את פורים והנה, פסח כבר מגיע ושום הדחקה לא תעזור. האקונומיקה מחכה עם המברשות. אבל לפני פסח, יש ראש