כל הפוסטים בהטור של יעלי

ישראל כבר בת 70, זקנה בשביל צעירים, די צעירה כשמשווים למדינות אחרות, אבל מה להשוות, איזה להשוות, אין כמו ישראל

מאז לכתו, השתנו החיים במשפחה שלי. אני לא מכירה את החיים קודם, אבל יודעת שאחרי נפילתו, הם הפכו להיות עצובים

לא הברשנו פאנלים, לא כיבסנו את כל השמיכות והשטיחים ולא הוצאנו את כל הרהיטים החוצה, אבל ניקינו ושפשפנו והבית מרגיש

הייתי במצב רוח של קיטורים, לחץץץץץץץ. עוד לא התחלתי לנקות לפסח, בבית ובעסק. אבל אז, קרה משהו ששינה הכול. התובנה:

מצמצנו את פורים והנה, פסח כבר מגיע ושום הדחקה לא תעזור. האקונומיקה מחכה עם המברשות. אבל לפני פסח, יש ראש

פורים, מלבד היותו חג של שמחה ומגילה ותחפושות, הוא גם חג של נתינה, משלוחי מנות ומתנות לאביונים. אשתדל לעשות גם

זה תמיד ליד, כמו הטלוויזיה, שאני בוהה בה ולא באמת מסתכלת עליה. לפעמים, אני דוחקת את החיים הצדה ומוותרת על

 כשחווים משבר, או כשסתם כלום לא הולך, מאוד קל לנו ליפול לעצבות לבאסה ואז, באה התורה ומזכירה לנו: הלו, הלו…

הכול נראה נהדר בזוגיות שלהם והיא הייתה בטוחה שזה לנצח, עד שיום אחד, הוא אמר שזה כבר לא מתאים לו

סבא שלי היה קורא לי מרחוק ונותן לי סוכרייה. לפעמים, היה מוציא מטבע ושולח אותי לקנות לעצמי משהו מתוק וככה, בלי

טוב, לא כולם, אבל הבית הולך ומתרוקן והבכורה כבר שואלת אם לא בא לי עוד תינוקת. האמת, לא. ככל שהם

אמרו את זה קודם לפניי. הביטלס. זה תמיד נכון. כולם רוצים לקבל מילה טובה, מחמאה, פרגון. כולם רוצים להרגיש נאהבים.

כל אחד בוחר מה שנדמה לו כטוב לו. לא תמיד הסביבה יכולה להבין את זה. נגיד, ילד מוצלח, סטודנט עם

מילדות, חלמתי לכתוב בעיתון והנה, זה מתגשם. עוד חלום גדול, להקים עסק משלי, לארח בו, לפגוש אנשים, ליצור, לפתח, להאכיל,