כל הפוסטים בהטור של יעלי

קורונה. חופשה כפויה. חוסר אונים. דאגה. חרדה. השבתה של החיים. אז אני נושמת עמוק, שמחה על הביחד המשפחתי הפתאומי, רואה

בפורים הזה, בצל הקורונה ועשרות האלפים שנדרשים לבידוד בגללה, קיבלנו דגש חזק ומיוחד על חשיבות היחד. ביחד, אנחנו הכי שלמים

ערב פורים, חג של שמחה, של נתינה, של יחד, זו הזדמנות לברר לעצמנו איך אנחנו עם השמחה בחיים שלנו. כשהלב

אחרי ש”גנבו” לנו את יום האם והפכו אותו ליום המשפחה, נזכרתי במשפחה הגרעינית, איפה גדלנו ועם מי. משפחה אמנם לא

כמה דאגות סוחבות אימהות על הגב שלהן. כשהילדים גדלים, הדאגות גדלות אתם ובכל  שלב, נוספת עוד דאגה לסל. גם לאבות

כשקר בחוץ, קר לי גם בלב. משהו בי משתבלל בימי החורף ויש גם את החיים החדשים שלי.  אני מצפה לאביב

יש כוח גדול ומשמעות למחשבות ולדיבור. כשאנחנו מרבים לקטר על מישהו, או משהו, אנחנו מעצימים את מה שלא טוב בו.

אנחנו בוחרים איך ייראו החיים שלנו. לא תמיד מה שאנחנו רוצים ובוחרים זה גם מה שיקרה, אבל לנו יש את

יש לזה דוגמאות אין–ספור. הפעם, מעשה בעני, שחפר טיט לפרנסתו ויום אחד מצא אבן טובה. כך התגלגלו העני והיהלום מעשה

כשאת מנהלת עסק עצמאי לבד, את גם מתמודדת לבד. אין מועצת מנהלים, אין מי שייתן גיבוי ולא סתם אומרים שמסעדנות

בנצי מלמד, מיונתן, איש יקר ומתוק, נפטר השבוע, אחרי שנים של התמודדות גבורה עם מחלה קשה. לא משנה מה, תמיד

וגם אין כמו פינוק של אימא ואין כמו המבט של אימא (עוד פעם רזית?). לא משנה בני כמה אנחנו ומה

שיחה שהתחילה לא טוב ברכבת, עם אישה אנטי–דת, התקדמה בהמשך למשפט הסיכום שלה: “אתם לא כל כך גרועים כמו שחשבתי“.

ברגע אחד מזעזע, התהפכו החיים. אני חושבת על שני הרוכבים שנהרגו על הכביש, על הנזילות של החיים, מצד אחד ועל

למה בכלל מעניין מישהו לקרוא מה קורה לי ולמה אני משתפת ומה זה הקטע הזה, של כל כותבי הטורים, שחושפים