אני, כן?, אני, שיכולה להתעלף מלראות עכבר. אני, שלא יכולה לראות מזרקים, דם ונחרדת מדקירות, כן? אני תרמתי השבוע דם והרגשתי על האוורסט
השבוע, תרמתי דם, לראשונה בחיי. אומנם אני קצת מתביישת שעד עכשיו זה לא קרה ולקח לי כל כך הרבה שנים לאזור אומץ לתרום, אבל יש לי תירוץ. תמיד נרתעתי ממחטים ובדיקות דם, אולי איזו טראומת ילדות. אני עושה את זה רק כשממש-ממש הכרחי וגם אז, אני די מבוהלת מהדקירה. אני לא אוהבת שמכאיבים לי ודם תמיד הלחיץ אותי ולחשוב שגם ידקרו אותי וגם יצא ממני כל כך הרבה דם לתוך השקית הזאת, זה היה נראה לי תמיד מאוד מלחיץ.
זה מין פחד כזה לא מובן, כשאני חושבת על זה לעומק. מסוג הדברים שזר לא יבין, בעצם גם קרוב. האיש שלי כבר 30 שנה מנסה להבין איך עשיתי צניחה חופשית בלי פחד, או איך פתחתי עסק ועוד כל מיני דברים שדורשים אומץ, אבל אני פוחדת מעכברים וסממיות וציפורים שנכנסות לי לבית ומשתוללות בין החלונות. אני יכולה להתעלף, כשאני רואה עכבר. "כולה חיה קטנה וחמודה", הוא אומר לי תמיד, אבל זה לא עוזר.
מכלבים, למשל, אני לא פוחדת. מעכברים כן. אין לי הסבר הגיוני ואני שנים אומרת לעצמי שאני חייבת להתמודד עם הפחדים ולסלק אותם מהחיים שלי. אז החלטתי שהגיע העת להילחם בהם ואף פעם לא מאוחר. כשהודיעו על התרמת דם ואמרו שלא הגיעו מספיק אנשים ויש צורך במנות דם, התקשרתי מיד אל האיש לספר לו על מעשה הגבורה שאני עומדת לעשות ורציתי גם לקבל מחמאה וחיזוק. הוא ענה לי באמצע ישיבת עבודה ושאל אם זה משהו חשוב ולמרות שבאותו רגע זה נראה לי ממש-ממש חשוב, אמרתי שלא.
סיפרתי למתבגרת, שהייתה בבית, שאני הולכת לתרום דם והוספתי שזו פעם ראשונה. היא התלהבה מההחלטה והאומץ שתפסתי והציעה ללוות אותי ועזרה לי במילוי הטופס, כי מרוב התרגשות, שכחתי לקחת את משקפי הקריאה. בגילי, הם הולכים אתי לכל מקום ואז כשאיש מד"א קשר לי את היד, לפני הדקירה והייתי מבוהלת, היא ליטפה אותי והרגיעה ואז הוא דקר ואני צעקתי צעקה קטנה שזה כאב… והוא קצת צחק עליי בלבו, אני הרגשתי. השקית החלה להתמלא אט אט בדם אדום. הצבע שלו היה כל כך עז והחלטתי שלא להסתכל על כל הדם הזה שיצא ממני ומדי פעם איש מד"א שאל אם אני בסדר ואם יש סחרחורת, בחילות וכאלה.
אני הייתי גיבורה וחזקה ואמרתי שאני בסדר גמור ואחרי כמה דקות, הוא שיחרר לי את המחט ושוב עשיתי איזה "איי" כזה והוא שוב חייך ואמר לי שאני אלופה ושניפגש שוב בעוד שלושה חודשים ומיד הפגנתי שהכול טוב אצלי ויצאתי מהאולם מבסוטית על עצמי כאילו כבשתי את האוורסט…
אומנם רק תרומת דם, אבל הייתה לי תחושה של עוד ניצחון קטן על הפחד, שהצטרף לכמה דברים שחוויתי בתקופה האחרונה ובנוסף, הייתה ההרגשה הטובה שעשיתי משהו שיכול לסייע לאחרים, רק שלא נזדקק לזה אף פעם.
