אימא שלי, בגילה, עדיין מתעקשת, בכל פורים, להכין עוגיות, לחלק לשכנים ולקרובי המשפחה וגם לנו, הילדים. את הקטע המושקע הזה, לא הצלחתי ללמוד ממנה
השבוע, אצל אימא שלי, כשחצי בית כבר נקי וכשר לפסח, וכמו בכל שנה, היא הוציאה את כל תכולת המדפים והארונות, היא מצאה את התמונות שהלכו לאיבוד מהאלבום הראשון שלי, אלבום ילדותי. לא שהיו לי בו כל כך הרבה תמונות, אבל זה היה האלבום מהלידה ועד הבת–מצווה והוא נקרע ואימא שמרה את התמונות ולא זכרה איפה. גם אני כזאת. מחביאה דברים חשובים ולא זוכרת.
הרבה תמונות מפורים, בגילאים שונים. מהגן, כשהתחפשתי לליצנית מתוקה בצהוב וסגול, עם תחפושת שאימא תפרה לי ופעם, גם הייתי החתול שמיל, וגם התחפשתי לבית מקרטון, ולמלכת אסתר, וחסיד וערבייה ושקית חלב
כבר שנתיים, או יותר, שאני מתלוננת שאיבדו לי את המעט שנשאר לי מזיכרונות ילדותי והתמונות האלו הן מזכרת משמעותית בשבילי. אז שמחתי כל כך שהן נמצאו. זאת הייתה הפתעה נהדרת. הייתה שם תמונה, או שתיים, שאני בת שנה, קרחת ושמנמנה, אבל חמודה. אחר כך, בת שלוש וארבע, או חמש והיו גם הרבה תמונות מפורים, בגילאים שונים.
מהגן, כשהתחפשתי לליצנית מתוקה בצהוב וסגול, עם תחפושת שאימא תפרה לי ופעם, גם הייתי החתול שמיל, וגם התחפשתי לבית מקרטון, ולמלכת אסתר, וחסיד וערבייה ושקית חלב וככה יצא שהתמונות נמצאו ממש לפני פורים וישבנו, אימא ואני, והעלינו זיכרונות.
נזכרתי כמה היא השקיעה כדי שיהיו לי תחפושות יפות ומיוחדות והערכתי את זה יותר עכשיו, ממרום גילי, כשאני יודעת כמה מאמץ נדרש ממנה אז, וגם היום. אני מסתכלת עליה, כמה ימים לפני פורים. ההכנות למשלוחי המנות שלה כבר בעיצומן, המקרוד – עוגיות הסולת הממולאות בתמרים, חלקן מטוגנות, חלקן אפויות, מאוכסנות בקופסאות גדולות. השבקייה – העוגיות המטוגנות שאני הכי אוהבת, כבר בתוך קערה, נשאר לטבול אותן בדבש. כעכות – כעכים מתוקים אפויים, שנראה לי שכל סבתא תוניסאית אופה כל השנה.
אין כמו פינוק של אימא
בדיוק כשהגעתי אל ההורים, באותו יום, אימא אפתה אוזני המן מבצק פריך נהדר. היא מילאה אותן בריבה, או תמרים, עם המון אגוזים ותוך כדי שאני עומדת לידה, מתפעלת מחריצותה, היא התעניינה איך ההספקים אצלי עם ההכנות למשלוחי המנות. לא נעים לי כל שנה להזכיר לה שאת הקטע המושקע הזה, לא הצלחתי ללמוד ממנה. אני מחפשת חיים קלים ולעמוד שעות ולאפות זה קצת גדול עליי. למרות שזה מקסים ומרגש לראות את אימא שלי, בגילה, מתאמצת כל כך להכין עוגיות, לחלק לשכנים ולקרובי המשפחה וגם לנו, הילדים. לכל אחד מאתנו, מחכה קערה שעליה מוסיפים גם דמי פורים וקצת סוכריות ושוקולדים. זו מסורת של שנים ואימא שלי עדיין מתעקשת לעמוד שעות במטבח ולהכין את העוגיות למשלוחי המנות. למרות שאני אומרת לה שהיא מגזימה והגיע הזמן שתפסיק להתאמץ כל כך, אני גם קצת שמחה לראות אותה ממשיכה במסורות האלו, שהיא רגילה אליהן ועושות לה טוב על הלב.
האמת היא שאנחנו אוהבים לקבל את המאפים והמאכלים שלה, כי אין כמו פינוקים ודאגה של אבא ואימא ורגע לפני פורים, כשאני שמחה שתמונות האלבום שלי נמצאו, נזכרת בפורים של ילדותי, התחפושות, חלוקת משלוחי המנות שהייתי אחראית עליהן בבית הוריי, אני חושבת על ההכנות לפורים. בשנים האחרונות, אני כבר לא מתחפשת. כל שנה, שמה פאה בלונדינית גולשת וחוזרת על הבדיחה הנדושה שפורים הוא ההזדמנות להגשים חלום ולהפוך לבלונדה. לצערי, עם השנים, אנחנו גם פחות מפתחים תמונות וכבר אין אלבומים עבים כמו פעם וזה חבל. מזל שלפחות התמונות נשמרות בווטסאפ, או בענן של גוגל, אבל גם היום, כמו פעם, בבית הוריי, הבית מתמלא שמחה לקראת פורים. הילדים מתחפשים ומצטלמים ודואגים למשלוחי מנות ומצפים לחגוג כמיטב המסורת, עם קריאת מגילה, מנגל, הרבה בשר ושתייה כדת וכדין, מסכות ופאות ואווירה פורימית, שתמלא אותנו בשמחה גדולה, כי אין כמו שמחת פורים, מדי שנה.
פורים שמח וזיכרונות מתוקים ושמחים!
