נאסיבה סאמרה, מהכפר הדרוזי בוקעתא (כתבה בעיתון זה) החליטה מגיל צעיר להחליט בעצמה. המסורת, גברי הכפר – הכול טוב, אבל היא מסמנת לעצמה מטרות והולכת על זה בכל הכוח, גם אם זה הפוך ממה שנהוג בכפר. בסופו של המפגש, רציתי כל כך לחבק אותה. הרגשתי שהיא הפכה חברה, אישה מקסימה שנלחמה על הבית והמשפחה שלה והפכה ליזמית ופורצת דרך והיום היא מתפרנסת מלעשות מה שהיא אוהבת
השבוע, נסעתי לפגוש את נאסיבה סאמרה, מהכפר הדרוזי בוקעתא. אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה שלי עליה, פה בעיתון. נסעתי בשעת ערב. הנסיעה לצפון הגולן הייתה משב רוח קליל בחום הכבד ששרר. כשהעורכת הציעה שאכתוב עליה, מיד התלהבתי. אני אוהבת מפגשים עם אנשים, אוהבת לשמוע את סיפור החיים שלהם. קצת קראתי עליה לפני שנפגשנו, כך שידעתי עליה מעט ושמחתי עוד יותר להכיר אותה, כי אין כמו המפגש עצמו.
ישבנו יחד כמה שעות, פטפטנו על החיים, על הילדים ועל האתגרים, על נשים ויזמות ומגזרים ופערים חברתיים ותרבותיים וכל זה תוך כדי נשנוש של פול ירוק טעים במיוחד, עלי גפן ממולאים, כדורי פלאפל ואבטיח קר.
היא הכניסה אותי לביתה ולחיים שלה, הכירה לי את ילדיה, עשינו סלפי. בסוף, גם שתינו מאטה, משקה ארגנטינאי שהכרתי דווקא מהטלנובלות שאני צופה בהן. מסתבר שהנשים הדרוזיות בכפרי הגולן נוהגות לשתות בצוותא. במקום להגיד “נשב לקפה“, הן יושבות למאטה. בסופו של המפגש, רציתי כל כך לחבק אותה. הרגשתי שהיא הפכה חברה, אישה מקסימה שנלחמה על הבית והמשפחה שלה והפכה ליזמית ופורצת דרך והיום היא מתפרנסת מלעשות מה שהיא אוהבת.
חבל להתאמץ. אין סיכוי
בנסיעה חזרה הביתה, עם בטן מלאה והשראה, חשבתי על הדרך שעשתה, על האתגרים שחוותה ועל הניצחון שלה מול כולם. לא היה אכפת לה שלנשים בכפר אסור ללמוד נהיגה, היא נסעה לעבודה בהסעות עם פועלים שכולם גברים, היא כל פעם המציאה את עצמה מחדש, היא לא שמעה את הקולות שהיו יכולים לרפות את ידיה, היא ראתה רק את המטרה לנגד עיניה. זה הזכיר לי קצת את משל הצפרדעים:
להקה של צפרדעים טיילו להם ביער. לפתע, נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו: “אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים, הבור עמוק מדי. חבל לכם בכלל להתאמץ!”.
לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות. בהתחלה, שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם לוותר ושעדיף להם למות בבור. אחד הצפרדעים התייאש ואפסו כוחותיו, הוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור. הצפרדע השני, לא ויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו, בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור: “חבל על המאמץ, אין לך שום סיכוי“. בכל זאת, הצפרדע המשיך לנסות, הוא קפץ אפילו חזק יותר ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק שהצליח לצאת החוצה מהבור.
כשיצא החוצה, שאלו אותו חבריו הצפרדעים: “איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק“. בשפת הסימנים, הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש, הוא לא שמע מה אומרים לו ולכן פירש את קריאותיהם כמילות עידוד שלא יוותר וימשיך לקפוץ.
רצפט לחיים
כולנו עברנו טלטלה בחודשים האחרונים, בעקבות הקורונה ויש שתי אופציות להתמודד עם המצב שנוצר. אפשר לשבת ולשמוע כל היום בחדשות, עד כמה המצב הכלכלי במשק קשה ואיזו קטסטרופה הולכת להיות ושהבור עמוק ולא נצליח לצאת ממנו. האופציה הטובה יותר היא להדחיק את הקולות השליליים והמחלישים, פשוט לא לשמוע אותם ולחשוב חיובי, לשנס מותניים, להיות יצירתיים, לשמוע את הקולות המעודדים והמחזקים ולהאמין שיש לנו הכוחות והיכולת לקפוץ חזרה למעלה.
הלכתי לפגוש אישה לצורך כתבה ויצאתי עם מתכונים לעלי גפן ומקלובה ועם רצפטים לחיים, לימים שאחרי הקורונה ובכלל.
