או–בי–די הוא אור בן דוד, ראפר בהתהוות עם בעיטות לחיבורים. הוא מציג מסגרת מורכבת: האיש עבר ניתוחים, משהו בבטן כנראה; היה מכור לעשן האסור, נתפס בצבא וישב, נגמל כנראה; כמו אחיו לבית ראפר, הוא מתעסק מאוד במראה שלו ובמה שהוא לובש ונועל, של הביוקר כנראה; הוא לגמרי בטוח שהוא הזכייה האולטימטיבית ביקום; yo-yo-yo וגם איזה yae, מדי פעם.
בתוך המסגרת הזאת, בן דוד כתב 14 קטעים, שרובם עוסקים בהתמודדות שלו עם הקלפים שחולקו לו. יד לא פשוטה, אבל ראיתי כבר דברים קשים מאלה והרבה יותר ממוקדים. האויבת הנצחית של המיקוד, האסוציאציה, מתנחלת בראפ מאוד בנוחיות ודרדרת המילים של בן דוד נותנת לה. בן דוד מניח למוח שלו לטייל חופשי אל מחוץ לנושא השיר וזה מאיץ אותו לתוך הקיר של החריזה המאולצת. לא חייבים להזיע על חרוז ואם אין חרוז? לא יותר חשוב להגיד בדיוק מה שהתכוונת?
אהבתי את הרעיון הכללי של ההתמודדות ואת השימוש בניסיון (הרע) שרכש כדי להזהיר את הדור הצעיר: "אל תהיה סטלן, ילד". מצד שני, הראפרית הזאת ניצחה אותי. שפה מקולקלת, זרועה בשִיט אמריקני, המלעיל והמלרע נאנסים לתוך הקצב והניסיון המגוחך של בן דוד להשתמש נכון ב–ו' החיבור לפני אותיות השימוש (ב,כ,ל,מ) פשוט שובר את הקרסוליים.
מה יש לנו בראפ? בעיקר מילים ואמנות חריזה. ראפ שמכבד את עצמו, יאמר לכם כל סאבלימינל, מורכב מפזמון קצר ומולחן ומבתים ארוכים, מחורזים ומדוקלמים וממש רצוי שיהיה איזה קשר הגיוני, לפחות סביר, בין המשפטים.
הנה קטע אחד עם חריזה גרועה: "נעל שלי עלתה יותר מפיט ש'ך אל תיגע בי ילד/ דיו מתחת אל האור וסוואג עוטף את כל השלד/ סטייל טהור כמו שלג מתלבש בכמה אלף/ יש לי את הערך מי ממותג מכובע עד הזרת…", ("אחד ויחיד"). לדאבון האוזן, יש הרבה יותר מדי דוגמאות כאלה. וגם: הייתי קצת נזהר מהגדרה עצמית כזאת, שמהדהדת למי שהוא באמת האחד והיחיד.
מצד שני, הנה קטע עם חריזה טובה ואפילו תוכן רציף: "המוזה לא נוחתת כמו פעם/ אולי אני כבר לא טוב ובעצם מה הטעם/ סרטים רצים תמיד, מונעים מלהתמיד/ חושב איזה דבר חשוב כבר יש לי להגיד?…", ("זקן מדי").
ככה שיש פה גם מזה וגם מזה. לגבי המוזיקה, אין הרבה התלבטויות, כי אין הרבה מוזיקה וגם בזה הגזמתי. הקטע המוזיקלי, תשאלו את סאב, הוא ממש חשוב. הוא העוגן של השיר, אליו חוזרים אחרי שמוציאים את כל העצבים לאורך הבית. בן דוד, אני בטוח, קורא ליצירה שלו "מוזיקה" ומתייחס אליה ככזאת, אבל אין לו באמת על מה להתבסס בעניין הזה.
על פי מסורת הראפרים, גם בן דוד מארח את חבריו בשירי האלבום. כאן מתארחים אמנים כמו "צמר", "קרח", "מילקי מיין" וגם כמה עם שמות אמתיים ממש.
