מילה שיצאה מהפה, אין לה יותר אפוטרופוס ואין כוח בעולם שיכול להחזיר אותה חזרה. על דיבורים חסרי טקט, מילה לא במקום. קודם תחשוב – אחר כך תדבר
לפעמים, אני תופסת את עצמי אומרת שטויות. דברים חסרי טקט, שאילו הייתי חושבת רגע לפני שהוצאתי את המילים מהפה, ודאי לא הייתי אומרת אותן, אבל אני מגלה שלמרות שאני יודעת שאני לא צריכה להגיד, הם יוצאות לי כל פעם מחדש.
למשל, אני רואה מישהי עם כרס לא קטנה ואני מלטפת לה אותה ומאחלת מזל טוב, איזה יופי לה, שיהיה בשעה טובה ובהצלחה, אבל אין לה שם תינוק. סתם שמנמנה, או מנופחת. יש לי גם קטע כזה מוזר שאני שואלת נשים: "נו מה עם עוד תינוק? מה רק שניים וכלב, מה קורה?", בלי לחשוב, אולי יש להן בעיה, מה אני נדחפת להן? או בחורות צעירות, "נו יש לך מישהו?", ואין להן מישהו, אז מה אני מזכירה להן, שקשה להן למצוא חתן? איזה דודה טרחנית אני.
לפעמים, גם קורה שאני פוגשת מישהי ואומרת לה "ואו, את חולה? את בסדר? את נראית ממש חיוורת", והיא בסדר גמור, פשוט לא התאפרה הבוקר. או חברה שלא עובדת, "מצאת כבר עבודה?", אני שואלת, כאילו שאני יכולה לעזור לה למצוא, סתם שאלה מעצבנת, לפעמים.
אני מוצאת את עצמי מתבאסת מהאמירות חסרות הטקט של אנשים עליי ואליי וגם משמועות שאנשים אומרים וממציאים ואז מצב הרוח שלי יורד. אני מתעסקת בזה וחושבת למה אמרו ככה, למה חשבו ככה ואני מבינה שגם אני גם קצת כזאת
ו"האמרתי לכם"… מכירים את זה, הילדים, למשל, יצאו בלי מעיל ואז יורד גשם ואני ישר כמנצחת אומרת להם "אני הרי אמרתי לכם" וזה די מיותר תכל'ס.
אז למה אני מספרת לכם את זה? כי אני מוצאת את עצמי בכל פעם מתבאסת מחדש מהאמירות חסרות הטקט של אנשים עליי ואליי וגם משמועות שאנשים אומרים וממציאים ואז מצב הרוח שלי יורד. אני מתעסקת בזה וחושבת למה אמרו ככה, למה חשבו ככה ואני מבינה שגם אני גם קצת כזאת.
אולי זה בכלל בא כדי לשקף לי על מה אני צריכה לעבוד, לְמה לשים לב. כל הזמן, יש לנו עבודה, אחת בשביל להתפרנס, משרה שנייה בבית והמשרה השלישית היא על עצמנו, על התודעה שלנו, על האישיות שלנו, על המילים והמחשבות והמידות והמעשים. לא משעמם לנו. כל הזמן יש על מה לעבוד. אדם לעמל יוּלד וזה עוד לפני שדיברנו על המשקל והכושר ועוד.
כוחה של מילה טובה
אפרופו עבודה, הכי כיף בעבודה שלי זה המפגש עם האנשים. אני יושבת בבית הקפה, בפוזה הקבועה עם כוס הקפה ביד ואנשים נכנסים ויוצאים ואני מוצאת את עצמי מבלה הרבה זמן בלשמוע את הסיפורים שלהם, את החיים והמצוקות והשמחות. בימים כאלה, כשאני רואה שאנשים נפתחים אליי ורואים בי אוזן קשבת, הרבה פעמים אלה אנשים שאני בכלל לא מכירה. המילה הטובה שאני אומרת, או החיוך והחיבוק לפני הפרידה, אני מרגישה כמה הם משמעותיים עבורם וכמה זה משמעותי עבורי.
כמה כוח יש לחיבוק, לחיוך ולמילה טובה לסייע למישהו. יש הרבה אנשים שרק רוצים שמישהו יקשיב להם, הם לא צריכים יותר מזה. יש אנשים שצריכים גם לדעת להקשיב וגם, לפעמים, לשתוק, או לחשוב רגע, לפני שמילה חסרת טקט יוצאת להם מהפה. אם היא כבר יצאה אפשר להתנצל ולתקן. מילים, בכוחן לבנות ובכוחן להרוס, ועבודה? העבודה היא חיינו, בלי עבודה אני יכולה לנבול. החיים שלי הם עבודה ועשייה ועבודה על עצמי. זה חלק מהאתגר שלי בחיים.
