ב-10 ביוני 1967, שוחרר הגולן. בשעה 16:11, שיגר מח“ט חטמ“ר 3, מנו שקד, מברק לחמ“ל של קיבוץ גדות: “הסיוט חלף – אתם נראים מלמעלה עליונים שבעתיים“. 70 שנה לקיבוץ גדות
“פגז אחרון התפוצץ ושתק. עטפה הדממה את העמק/ הבית איננו ואבא רחוק, בתי – את בוכה או צוחקת?” השיר הזה, של יובב כ“ץ ואפי נצר, מתאר בצורה מוחשית ביותר את אימת המלחמה. הוא מתאר את סבלם של אזרחים, של אימהות וילדים, שעל הגנתם אנו נלחמים וכדי להבטיח את חייהם, את שלומם וביטחונם, חיילי צה“ל מחרפים את נפשם. השיר הזה מתאר את הסיטואציה שבעטיה מלחמת ששת הימים הייתה הכרח קיומי ושחרור הגולן היה מחויב המציאות. השיר מתאר את ניסיונה של סוריה, ששלטה בגולן, לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית הירדן, ומבטיח – “זורם הירדן מתפתל כשיכור/ ואיש לא יסב את מימיו לאחור“. השיר הזה הוא אחד הקושאנים שלנו, תושבי הגולן ואחת ההצדקות לנחישותנו להכות כאן שורשים ולעצב את גבולה של מדינת ישראל.
ההר שהיה כמפלצת
כאשר אני מדריך קבוצות על תולדות ההתיישבות בגולן, אני נוהג לפתוח את הסיור במצפה גדות. אין מקום מתאים ממנו להצגת המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים והפכה את שחרור הגולן להכרח; צעד שהיה בראש ובראשונה שחרור יישובי הגליל מסיוט מתמשך. מצפה גדות הוא מקום שממנו ראוי להצדיע לוותיקי גדות, על דבקותם העיקשת באדמתם, בתנאי ביטחון קשים ביותר ולשאוב מהם השראה, כמופת ציוני. במצפה גדות, אני מספר איך בגדות נזרע הזרע להתיישבות בגולן, לאחר מלחמת ששת הימים.
אני מספר על המותג מזרה האימה “הרמה הסורית“, שייצג את המהות המאיימת כל כך, שעה שהסורים ישבו למעלה והישראלים למרגלותיהם. טרם צאתנו מן המקום, אנו עוברים בתחנת ההסברה האוטומטית, שיצר אבי זעירא, ומאזינים לשיר “בתי את בוכה או צוחקת“, המיטיב לתאר את המציאות של גדות משני עברי מלחמת ששת הימים. “הביטי למעלה בתי אל ההר“, אומרת האם לבתה, לאחר צאתה מן המקלט בתום ששה ימים, כדי להיווכח ש“אין בתים עוד במשק” ומרחיבה: “ההר שהיה כמפלצת“.
היה “היסטוריון” שהלעיג על התיאור הזה, במסע של סילוף ההיסטוריה. אך לא רק מי שחי אז למרגלות ההר יודע עד כמה התיאור מדויק, אלא גם מי שחוקר את התקופה ביושר.
“קו מז‘ינו הסורי“
בימים אלה, מלאו שבעים שנה להקמת גדות שעל גדות הירדן, או בשמו המקורי – “הגוברים“, על אדמות משמר הירדן, שנפלה בתש“ח וחרבה. העלייה לקרקע הייתה חודשיים לאחר נסיגת הסורים מן האזור.
במלאת עשור להקמת גדות, בדצמבר 1959, שמונה שנים טרם נכתב השיר, פרסם העיתונאי והסופר מנחם תלמי כתבה ב“מעריב” על הקיבוץ. כותרת הכתבה הייתה “מול קו מאז‘ינו הסורי” [קו מאז‘ינו – מערכת הביצורים הצרפתית על גבול גרמניה, לאחר מלחמת העולם הראשונה]. כך כתב תלמי, בין השאר: “מי שרוצה לספוג אל קרבו את התחושה התמציתית של משק סְפָר במדינת ישראל; מי שרוצה להזדהות – ולו לרגע קט בלבד – עם המשמעות, ללא כחל וסרק, של טעם הישיבה בגבול; מי שרוצה להבין כאפס קצהו את תחושת הישיבה בטווח ראייה של סוללות תותחים ומרגמות המכוונות אליו ישירות, יטריח עצמו לקיבוץ גדות שעל שפת הירדן, בצד משמר הירדן ההרוסה. … לעולם אינך יכול לדעת מתי יתעוררו לפתע המוצבים הסוריים הרבים, החולשים על משק גדות, יכסוהו בברד כדורים ופגזים… זוהי אחת הנקודות הפגיעות והסובלות שבמערך יישובי הספר הישראלי… קומץ ‘מטורפים‘: בחורים צעירים, ילידי הארץ ברובם, יוצאי בתים מבוססים, שמאמינים עדיין באותם רעיונות וערכים המתחילים להיראות ‘מוזרים‘ בהלך רוח הכללי השורר היום ברחוב… האטרקציה הגדולה שבאמתחת של מסבירי הקיבוץ בחוץ, זו האמת היסודית של קיבוץ גדות, שאותה הם מוכנים להבטיח בכל הכנות היא: ‘קו מז‘ינו הסורי‘… שרשרת ביצורים ומוצבים סוריים במורדות הגדה המזרחית של הירדן הרוכבת על חצר המשק… מערך מדהים של עמדות חפורות ממול: בהר ובסלע, בטווח ראייה ברור ומוחלט; כך קוראים לכל אותם עשרות לועי מקלעים ומכונות ירייה המכוונים ישר לתוך חדר האוכל של המשק, למוסך, לרפת ולחדרי המגורים… אם למישהו לא מחוורים הדברים משמיעה בלבד, הוא יכול לבוא ולמשש אותם… יראה מבנה מפוצץ שלא נשאר ממנו אלא משטח גלוח; עמודי חשמל נפולים וכבלים שמוטים ארצה; גגות שהותקנו מחדש ומבנים ששופצו; מחסן כותנה מקועקע ואכול להבות אש… כשמאותה גדה מזרחית, נעלמים לפתע העדרים וכשמג‘לבינה נראית נהירת אדם ובהמה אל עברו השני של ההר – יודעים בגדות כי הסורים מתכננים ‘לעשות שמח‘!”
אכן, כן. ההר שהיה כמפלצת.
“זה כבר נגמר, אימא?”
ב-4 בדצמבר 1949, התיישבו על חורבות המושבה משמר הירדן, שנפלה בתש“ח, החלוצים שהקימו את קיבוץ “הגוברים“, שלימים שינה את שמו לגדות. כעבור יומיים, מעט מערבה ממנו, עלה המושב בני צפת, שלימים שינה את שמו למשמר הירדן, להנצחת שם המושבה. שני היישובים קמו בתוך מה שהוגדר בהסכם שביתת הנשק עם סוריה כשטח מפורז. שטח מפורז הוא שטח שאסור להכניס אליו כוחות צבאיים, או שכניסת כוחות צבאיים אליו היא מוגבלת. אכן, כך הוגדר השטח בהסכם שביתת הנשק. אולם לסורים היה פירוש יצירתי לפירוז. הם שללו כל פעילות ישראלית, גם אזרחית, חקלאית והתיישבותית, והשתמשו בפעילות זו כתירוץ לתוקפנותם. לאחר שנה וחצי, עבר הקיבוץ מאות מטרים צפונה, לנקודת הקבע שלו. ב-1953, לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד, הצטרפו אליו חברי הקבה“מ שעזבו את קיבוץ יפתח. עד מלחמת ששת הימים, גדות היה קיבוץ קטן מאוד, שמנה כמה עשרות חברים.
לאורך השנים, שבין מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים, סבלו מאוד מנחת זרועם של הסורים היישובים לאורך הגבול – דן, דפנה, שאר ישוב, חולתה, כפר סאלד, שמיר, גונן, עין גב, האון, מעגן, שער הגולן, מסדה, בית זרע וכו‘. אך שני היישובים שנפגעו יותר מאחרים, היו תל קציר וגדות. מלבד עצם מיקומו של קיבוץ גדות, סמוך לגבול ובתוך השטח המפורז, הוא גם היה נתון בצבת בין שני מיזמים לאומיים ישראליים, שהסורים לחמו נגדם: מצפון, ייבוש החולה ומדרום, המוביל הארצי. את ייבוש החולה, הסורים לא הצליחו למנוע. הם הצליחו לסכל באלימות את התכנית המקורית של המוביל הארצי – תפיסת המים אחרי גשר בנות יעקב והובלתם לבקעת בית נטופה. ישראל נכנעה והמירה את התכנית באבסורד הכלכלי של שאיבת המים מן הכנרת, 210 מ‘ מתחת לפני הים. בין עבודות החולה לעבודות המוביל, ניצב קיבוץ גדות – וספג.
במשך קצת יותר מחצי שנה ב-1957-1958, בשלושה אירועי תוקפנות סורית נפרדים, נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ הקטן. “הילדים לא זעקו“, הכתיר את כתבתו ב“מעריב“, ביוני 57′, יעקב אביאל, לאחר נפילתה של החברה רעיה גולדשמידט, באחת ההתקפות על הקיבוץ: “קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר, שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים ‘תחת אפם‘ של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם ו‘מושחלים‘, כל אימת שמתחשק להם, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו, למדו לבטא ‘אבא‘, ‘אימא‘ ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם ורק לפפו ביתר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם אל מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. לאחר שעה, משפסקה האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, ניערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם ורק שאלו בשקט את הוריהם: ‘זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אימא?'”
יישוב–מוצב
אפשר להמחיש את המציאות של קיבוץ גדות בהצגת הכרוניקה של האירועים – אירוע אחר אירוע; טרקטור שעלה על מוקש, ירי על היישוב, מחסן שעלה באש, הפגזה גדולה על היישוב, רצח חבר שטייל ליד הירדן עם חברתו וכן הלאה. אני אעשה זאת באופן שונה, באמצעות ציטוטים מארכיון גדות, שנאספו לפני 37 שנים, למחקר מקיף שערך גבי שריג, שייטיבו לתאר את האווירה ואת החיים בקיבוץ באותה תקופה.
מן הסקירה מצטיירת קהילה צעירה וקטנה, נחושה לקיים חיים אזרחיים: תרבות ומשק, חינוך ומשפחה, אך במובנים רבים היא למעשה מוצב צבאי. יש לציין, שבשל מגבלות הפירוז, יכולת הצבא להיות בשטח ולהגן על היישוב היו מצומצמות ביותר.
מיקום הקיבוץ נקבע על פי שיקולים צבאיים. ניסיון מלחמת העצמאות לימד את אנשי הביטחון של הקיבוץ המאוחד וצה“ל, שיש לשבת על צירי פלישה אפשריים של הערבים ממזרח ולשלוט עליהם בנשק קל. מיקום הקיבוץ אמור היה לשלוט בתצפית ואש על המעברים, כולל גשר בנות יעקב. הדיר והלול מוקמו כך שהעובדים בהם: הלולן והרועה, יכלו לצפות על “בית המכס התחתון” והגשר. לימים, כעשור לאחר הקמת הקיבוץ, נשקלה הזזתו מעט מערבה, באופן שאמנם לא יגן עליו מפני אש תלולת–המסלול, אך הוא לפחות לא יהיה מאוים בנשקו האישי של כל חייל סורי. ההצעה נפלה מסיבות תקציביות, אך נבחנה מפעם בפעם.
כאשר ביקש הקיבוץ להקים ענף מִדְגֶה, הוא ביקש אישור מצה“ל. האישור ניתן, וכך נומק: “הרעיון חיובי ויכול לסייע כמכשול נ“ט. צה“ל יסייע במימוש הרעיון“. לפני הקציר, פנה הקיבוץ לצה“ל בבקשת סיוע: “השטח נמצא בטווח קצר מאוד ממוצבי הסורים וניתן על ידם לשליטה מוחלטת. בזמן הזריעה, היו כמה ניסיונות התנגדות של האו“ם, בטענה שהסורים מתנגדים לזריעת שטחים שהיו בבעלות ערביי הקרד ושבאזור המפורז. אנו מאוד חוששים שהסורים עלולים לנסות ולהפריע לביצוע העבודה ודורשים את אבטחת צה“ל. כן פנינו למוא“ז, לארגן כמה קומביינים ממשקי הסביבה על מנת שנוכל לבצע הקציר במהירות מקסימלית“.
מה שימחיש יותר מכל את ההוויה החצי–צבאית של היישוב, הוא הסיפור הבא. ביוני 1958, אסיפת הקיבוץ החליטה להוריד חבר לשלושה חודשי מועמדות, כיוון שלא ניקה את נשקו וסירב להופיע לבירור בפני ועדת הביטחון. משמעות הדבר, שלאחר שלושה חדשים, יצטרך החבר לעבור הצבעה ב-2/3 בקלפי כדי להישאר בגדות.
800 פגזים בחצי שעה
המצב הביטחוני השפיע גם על המראה החיצוני של היישוב. לאחר הפגזה מאסיבית על גדות, ביקר במקום שר האוצר ויו“ר המחלקה להתיישבות, לוי אשכול, לימים ראש הממשלה בעת שחרור הגולן וראשית ההתיישבות בו. סוכם עמו על הקמת סוללות עפר ליד חדר האוכל, בית התרבות ובתי מגורים והגבהת הסוללות הקיימות בחצי מטר. עד היום, ניתן למצוא שרידים של הסוללה.
פעמיים, פונו ילדי גדות מהיישוב בשל המצב, ב-1953, לגינוסר וב-1958, יחד עם הנשים, לחוקוק. פעמים נוספות סירב הקיבוץ לפנות אותם.
בשנות השישים, המתח עבר לאזורים אחרים וגדות נהנתה משקט יחסי, אולם באפריל 1967, היא ספגה את ההפגזה המאסיבית ביותר שספג יישוב בישראל – למעלה מ-800 פגזים בחצי שעה. 16 מבנים נפגעו ו-30 משפחות איבדו את מקום מגוריהן. צריף נשרף. כל המערכות העל–קרקעיות: מים, הסקה וחשמל – נהרסו. בערב, נפגשו החברים והרימו כוסית, לחגוג את העובדה שלא היו פגיעות בנפש.
במשך חודשיים, עמל הקיבוץ על שיקום הבתים במאמץ אינטנסיבי ואז, פרצה מלחמת ששת הימים וכמעט כל היישוב נהרס, בימים ולילות של הפגזה בלתי פוסקת. התושבים יצאו מן המקלטים, ראו את ההריסות והחורבות והיו מאושרים – הגולן שוחרר והם שוחררו מן האימה והתופת. “הביטי למעלה בתי לגולן, שם יש חיילים, אך להבא/ דגלם בצבעים של כחול ולבן. בוכה וצוחק שם גם אבא“.
ב-10 ביוני 1967, שוחרר הגולן. בשעה 16:11, שיגר מח“ט חטמ“ר 3, מנו שקד, מברק לחמ“ל של קיבוץ גדות: “הסיוט חלף – אתם נראים מלמעלה עליונים שבעתיים“. מברק התשובה מגדות: “לצה“ל ולחטמ“ר 3 – כה לחי. ממשק גדות“.
שלא יחזור הסיוט
שבוע לאחר המלחמה, נכתב בעלון גדות: “הרמה הסורית בידינו. משפט קצר – וכמה משמעות יש בו? האם לכולנו באמת נתפש הדבר? האם הצלחנו כבר לעכל את מלוא משמעות הדבר? … לא עוד תותחים וטנקים מאיימים על כל צעד ושביל בתחום הנקודה. לא עוד כוננות של מי יודע כמה יחידות לעבודה בחלק ה‘סוללה‘, שמתחת לדוריג‘את ויותר מכך – סוף סוף, עיבוד שטחים חדשים שהיו בעבר הרבה בחדשות, אבל לא כמעובדים – חלקה 4, 120 ד‘ וכו‘ – שעתה נוכל לגאלם. שמות ומקומות כמו: ‘הסכר‘, ‘בית המכס‘, ה‘גשר‘, גדות הירדן – מקבלים היום משמעות חדשה. שוב עומדים הם לרשותנו, לנו לילדים לכולם – מקומות ששנים חלמנו לבקרם שוב ייפתחו לפני חברינו וטיילינו“.
אך אל האושר הזה נלוותה דאגה – החשש שמא, כמו לאחר מלחמת סיני, יופעל לחץ מאסיבי על ישראל לסגת, הממשלה תיכנע והסיוט יחזור. ראשי היישובים בגליל העליון התכנסו לישיבת חירום בגדות המצולקת לטכס עצה – איך מקדמים את פני הרעה. הם קיבלו את הצעתו של איתן סט, חבר גדות: מקימים התיישבות יהודית בגולן לאלתר. איתן גויס בידי המועצה להוביל את התהליך.
כעבור שבועות אחדים, הוא כבר יכול לדווח בעלון הקיבוץ: “הפעולה שנעשתה על ידי המועצה האזורית כללה יצירת לחץ ציבורי להשארת רמת הגולן בידינו ומימוש נוכחותנו בשטח, כדי שלא יכול שלא להתחשב בנו בכל צעדים שהם הולכים לבצע. כתוצאה מכך שלא רצו שישראל תיראה כמספחת שטחים, כלפי העולם וכן מכמה נימוקים פנימיים, נתקלנו בקשיים מסוימים בהתמקמות למעלה, בד בבד עם תמיכה של גורמים שונים, רשמיים או בלתי רשמיים.
“כיום יושבים ברמה 22 חברים, בהם 15 חברי משקים ו-7 מתנדבים מקבוצת הדרום–אפריקאים שבגדות. גרים במחנה הצבאי עליקה והחיים הולכים ומתארגנים. עוסקים כיום באחזקת הבקר של משרד החקלאות ועומדים להתחיל בדיש קטניות. בימים אלה, עומדים לחכור אדמות ממנהל מקרקעי ישראל שקיבל אפוטרופסות על השטחים. הכוונה להיכנס לעיבוד שטחים וזריעת תבואות חורף. פנינו לסוכנות היהודית שתממן את הפעולה שם, אך למרות גישה עקרונית חיובית הקיימת בסוכנות, עדיין לא סוכם כל דבר מעשי. הקיבוץ המאוחד החליט שבראש העדיפויות הוא מעמיד את ההתיישבות ברמת הגולן ואת המגויסים לשם הכניסו למכסת הגיוס“.
איתן הופיע במועצת הקיבוץ המאוחד ברמת הכובש, שבועיים לאחר המלחמה והבהיר: “חברי גדות אינם מסכימים כי הרמה שמעליה תישאר כמו שהייתה עד השמונה ביוני. יש להבטיח שתישאר בידינו ומשמעו של דבר – התיישבות מידית עליה… חייבים להבטיח זאת. לגבי יישובי הגליל, אין זו שאלה של שיקולים, אלא שאלה של קיום. מכאן, העדיפות הראשונה להיאחזויות מהירות ברמת הגולן“.
חבר נוסף של גדות שהשתתף במועצה, שלמה אריאלי, אמר ש“מראה ההרס של קיבוץ גדות, שבתיו נהרסו בהפגזות הכבדות של הסורים במלחמה, מדכא, אך השמחה על כיבוש הרמה חזקה ממנו. …אנו מקווים כי הסיוט שהוסר מעלינו לא ישוב לעולם“. אף הוא קרא ליישב לאלתר את הגולן.
מצפה גדות
“שם יש חיילים, אך להבא דגלם בצבעים של כחול ולבן“, שרה האם לבתה, בשירו של יובב כץ. אך אנשי גדות הבינו, שכדי שהמצב לא יחזור לקדמותו, צריכים להיות שם אזרחים, שדגלם בצבעים של כחול ולבן. האזרחים האלה הנם – אנחנו.
אני עומד במצפה גדות, צופה לכיוון הקיבוץ. העצים שגדלו כבר מסתירים אותו מן העין. אני מביט בהערצה ובהשתאות ומנסה להדביק בתחושות אלה את הציבור המאזין לדבריי. צדק מנו שקד, ברגע ההיסטורי שבו ההר שהיה למפלצת חזר להיות הגולן הישראלי: “מכאן אתם נראים עליונים שבעתיים“.
