ב”מרכז צעירים” קצרין, בנות הצוות מייצרות פעילות שגורמת לאנשים להרגיש ביחד. בשיא הפעילות, הגיעה הקורונה, אנטי-תזה לכל מה שהן מאמינות בו. איך אפשר לייצר קהילה, כשכולם סגורים בבית ולא יכולים להיפגש? לסגר השני, יש להן כבר תכנית
כולנו מגדירים את שנת תש”ף כשנת קורונה, שנה שבה כל מה שאנו מכירים ויודעים הפך ללא מוכר ולא ודאי. רוצה להזכיר לכם שהשנה התחילה עוד לפני הקורונה. אז, אני בוחרת להתמקד לאו דווקא במגפה, אולי ניגע בה קצת בהמשך, כי אי אפשר שלא, אלא להתמקד בתהליכים הקהילתיים ש”מרכז צעירים” הוביל השנה.
נתחיל מההתחלה. רגע לפני ראש השנה תש”ף, ספטמבר 2019 , נכנסנו למבנה החדש והמדהים של “מרכז הצעירים” והתחלנו לקדם עשייה חברתית-קהילתית מדהימה. המוטו שעמד ועודנו עומד לנגד ענינו הוא: שאנו רוצים לקיים קהילה שעושה בשבילה עצמה, קהילה מעורבת חברתית, קהילה שדואגת לאחר, קהילה שמייצרת מפגשים חברתיים בין אוכלוסיות שונות כדי לייצור חיבורים, להשריש את מושג הקהילתיות על כל רבדיו.
הפשלנו שרוולים, הכנו שיעורי בית והקמנו קבוצות פעילים לפני תחומים: צעירים, נשים, הורים, עסקים, סטודנטים, קליטת משפחות ועוד. כל קבוצה כזו נפגשה אחת לכמה זמן ובנתה לעצמה תכנית פעילות ייחודית. היה מין קסם באוויר כאילו הכול קרה מעצמו. אנשים התגייסו, נרתמו, בנו, חשבו, הפיקו ומנגד, הקהילה צרכה את הפעילות, הגיעה, הצביעה ברגליים. אז הבנו שפיצחנו את הקוד.
בתפיסת העולם הקהילתית שלי (אגב לא רק שלי, היו עוד חכמים רבים לפניי שחשבו על כך) אנו אנשים, בני אדם, כל אחד מאתנו חייב להרגיש שייכות לקבוצה מסוימת, למקום מסוים, הוא לא יכול לחיות לבד הרבה זמן. בסוף, זה פוגש כל אחד מאתנו והצורך בחִברות רק גדל וגדל. מתוך האמונה בצורך הבסיסי הזה, החלטנו לייצר פעילות שתגרום לאנשים להרגיש ביחד.
כמעט באופן אוטומטי, בלי מאמץ גדול, אנשים הגיעו. זה תמיד מזכיר לי את הסרט “שדה החלומות”, (“Field of Dreams”), כשריי קינסלה (מגולם על ידי קווין קוסטנר) שומע קול שאומר לו: “If you build it, they will come!”. אז אנחנו באמת רק בנינו. בנינו את התבנית, הפעילים יצקו לשם תוכן והתושבים באמת הגיעו. כשאני מאמינה במשהו, והמוטיבציה הפנימית היא זו שמנחה אותי לעשות למען צעירי קצרין, למען הקהילתיות, למען הבית שלי – אז חלומות בהחלט מתגשמים.
צוות מנצח
את כל היופי הזה אני לא מגשימה לבד. יש לצדי צוות בנות מדהימות שעושות עבודת קודש: טליה אלגד, עדי סבאג וקרן ביצ’ו וכל אחת מהן היא עולם. שלושתן תושבות קצרין, שתיים מהן גדלו והתחנכו כאן, התחתנו עם בני קצרין והחליטו לבנות את ביתן כאן. השלישית עשתה מעבר מהמרכז לפריפריה, בחרה בקהילה שלנו, לא מתחרטת אפילו לרגע ומרגישה כאילו נולדה כאן. לכל אחת מהן, קיימת מוטיבציה פנימית שונה, שהרבה פעמים משקפת את התפקיד שהוגדר להן אבל גם משקפת את המצב הקהילתי-חברתי שבו הן נמצאות ומה הן רוצות לקדם בקהילת קצרין. כל אחת מהן מגדירה לעצמה את תכנית העבודה שלה על פי הצרכים שעולים מן השטח וגם לפי הצרכים שלהן כאשת משפחה, כאימא, כתושבת, כצעירה.
זה היופי – לדמיין מה חסר לנו, מה היינו רוצות שיהיה, איך אנחנו רוצות שקהילת קצרין תיבנה ומשם, אנו מייצרות תוכן ופעילות.
אנחנו גאות בדרך שעשינו, שנתיים וחצי של עבודה קשה, של מיתוג, של שיווק, של גאוות יחידה, להעלות את הקהילתיות על נס, להעצים את האיכויות שיש לנו כאן, את האנשים המדהימים שיש לנו בקצרין, שאוהבים לתת ולתרום ולעשות למענם ולמען האחר
אני לא מתביישת ואפילו גאה לומר: אנחנו צוות מנצח! (אגב ככה קוראים לקבוצת הוואטסאפ שלנו) אנחנו מאמינות בזה ומתגאות בדרך שעשינו, שנתיים וחצי של עבודה קשה, של מיתוג, של שיווק, של גאוות יחידה, להעלות את הקהילתיות על נס, להעצים את האיכויות שיש לנו כאן, את האנשים המדהימים שיש לנו בקצרין, שאוהבים לתת ולתרום ולעשות למענם ולמען האחר. אין אושר גדול מזה – לקום כל בוקר ולהגשים חלומות.
אמרתי שאגע קצת בקורונה ושאין ברירה כי היא באמת הפכה להיות חלק מההוויה החברתית שלנו, מעבר להשלכות הבריאותיות והכלכליות. הקורונה תפסה אותנו בדיוק בשיא הפעילות שלנו, בשיא הקהילתיות. קרנו מאושר מכל פעילות שייצרנו, הרגשנו שאנחנו במקום הנכון בזמן הנכון. ופתאום היא הופיעה ואמרה: “עצרו! אין יותר מפגשים חברתיים-קהילתיים, אין יותר אינטראקציה בין אנשים. מעתה, יש חל”ת, סגר, בידוד, זום”. אנטי-תזה לכל מה שאנו מאמינות בו.
אני מודה שהגל הראשון תפס אותי לא מוכנה. לא הצלחתי לחשוב באופן יצירתי ולייצר פעילות קהילתית מבלי לייצר מפגש בין אנשים. זה לא היה ב-DNA שלי. איך אפשר לייצר קהילה, כשכולם סגורים בבית ולא יכולים להיפגש? הצלחנו פה ושם לייצר קצת אחווה, הזדהות, הדדיות, באירוע אחד או שניים, אבל הקושי הגדול עדיין היה נוכח. בשלב מסוים, החלטתי להרפות, הרגשתי שכולנו היינו במין לחץ, באי-ודאות, שגם ככה עשתה לכולנו לא טוב.
אפטר-שוק קורונה
אחרי הגל הראשון, בסוף חודש מאי, חזרנו לעבודה. התחלנו לחשוב יחד, איך לשקם את הקהילתיות שעבדה כל כך מדהים ופתאום, נתקלנו בתופעה חדשה, שבהתחלה היה לנו מאוד קשה להסביר אותה, אבל מהר מאוד הבנו שזה היה “אפטר-שוק קורונה”. קיבלנו פניות אדירות של משפחות צעירות שמעוניינות לעשות מעבר לצפון, בכלל ולקצרין, בפרט. הבנו שהזמן שבו אנשים ישבו בבית, בסגר, בלי חצר, או מרפסת, לבד, בלי קהילה תומכת, הביא את האנשים פשוט לקום ולעשות מעבר לקצרין.
השנה קלטנו 45 משפחות חדשות! רובן ממרכז הארץ. כמעט כולן החליטו לעשות את המעבר בגלל הקורונה. כמו תמיד, צוות הקליטה, שמורכב מפעילות תושבות קצרין, התייצב למשימה וכל משפחה קיבלה חיבוק חם, כמו שרק תושבי קצרין יודעים לתת
השנה קלטנו 45 משפחות חדשות! רובן ממרכז הארץ. כמעט כולן החליטו לעשות את המעבר בגלל הקורונה, או שתכננו לעשות מעבר לקצרין והקורונה זירזה את התהליך. אנחנו כמובן רק בירכנו על התופעה הזו ומיד פנינו לצד הקהילתי שבנו וגייסנו את הקהילה לקלוט את המשפחות החדשות. כמו תמיד, צוות הקליטה, שמורכב מפעילות תושבות קצרין, התייצב למשימה וכל משפחה קיבלה חיבוק חם, כמו שרק תושבי קצרין יודעים לתת.
משפט אחרון על הקורונה. אנחנו בפתחה של שנה חדשה, שנת תשפ”א, שאני מקווה שהיא כבר תיקרא באיזה שם אחר ולא על שם איזשהו נגיף שהפך את העולם, אבל לצערי, אנחנו גם בפתחו של סגר חדש.
הפעם, לא נתנו לסגר השני לתפוס אותנו לא מוכנות. בימים אלו, הצוות ואני שוקדות על תכנית: “מרכז צעירים קצרין פותחים לכם את הסגר”. אנו מציעות תכנית מדהימה של פעילויות שלנו לילדים, להורים, לנשים, לצעירים ולכל מי שירצה. התכנית בעיקרה תהיה בפייסבוק, בלייב, בסרטונים ובזום. חפשו #בסגר_עם_מרכז_צעירים_קצרין, בדף הפייסבוק של “מרכז צעירים” קצרין. אנו מקוות שנצליח קצת להעביר את הסגר בתחושה קהילתית ושלא ניתן לקורונה לשבש לנו את החלומות.
לסיכום, אני רוצה לברך את כולנו לשנה חדשה, שנה של פריחה, שנה של עשייה, שנה שבה כל אחד מאתנו תמיד יחשוב על האחר ולא רק על עצמו. שנה שבה נדאג לקרב לבבות, שנדע לחלוק את מה שיש לנו. שנה שבה כל אחד מאתנו יחשוב איך הוא יכול לתרום את חלקו לחיי הקהילה בקצרין. מקווה שנמשיך לראות אתכם פעילים ופועלים אצלנו ב”מרכז צעירים” ובכלל ובטוחה שעוד ניפגש יחד, כדי להגשים חלומות משותפים. שנה טובה.
