רשת של הלב: כיצד הפך ארז כהן את קצרין לבירת החסד וההתנדבות של הגולן. ילדים, פנסיונרים, בני נוער, תלמידי תיכון וסטודנטים – כולם באים

מאת: דניאלה שאול

בימי ראשון, ולעתים בחמישי, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, המחסן החדש באזור התעשייה של קצרין – שמשכנו הצפוף הפך לרחב ידיים – הופך לאחד המקומות העמוסים והחיים ביותר בגולן. משאית עמוסה בארגזי פירות וירקות טריים, שזה עתה נקטפו במטעי האזור, עומדת ברחבה. תוך דקות ספורות, מגיעים למקום עשרות תושבים: ילדים בבית ספר יסודי, לצד פנסיונרים כבני 80, בני נוער ממכינות קדם-צבאיות, תלמידי תיכון וסטודנטים. אין כאן מנהלים בשכר, אין גינוני טקס ואין שאלות מיותרות.

במרכז ההתרחשות, עומד ארז כהן, איש צנוע בעל חזון שקוף, שמנצח על המלאכה בשקט ובחיוך. כהן הוא המייסד והמנוע מאחורי עמותת "קרן אורו של חסד", מפעל צדקה מסועף שלקח על עצמו משימה יוצאת דופן: להבטיח שאף אדם בקצרין ובסביבתה לא יישאר ללא מזון, ללא ציוד רפואי, או ללא יד מושטת בעת מצוקה.

מה שהתחיל בשנת 2010 לזכרו של אביו, יצחק בן אברהם ז"ל, כיוזמה מקומית צנועה לאיסוף מזון, צמח במהלך 16 השנים האחרונות לרשת חברתית-קהילתית מסועפת. כיום, היא מעניקה סיוע קבוע למאות משפחות, מפעילה גמ"ח ציוד רפואי מתקדם ומחברת בין עשרות גופים, חקלאים, בעלי עסקים ומאות מתנדבים.

בימים אלה, נערכת חנוכת המשכן החדש, שהוא על כל אשר בו – חדרי קירור והקפאה, ציוד להרמת ארגזים, אוורור ואף שילוט – הנו מתרומות אישיות של נדיבים מהמקום.

הלב הפועם: מערך המתנדבים שלא נח לרגע

אם ארז כהן הוא המוח והמצפון של המפעל, הרי שמערך המתנדבים הוא הדם הזורם בעורקיו. ללא הון עתק או תקציבים ממשלתיים שמנים, עמותת "קרן אורו של חסד" נשענת כמעט לחלוטין על ההון האנושי המקומי.

אורח שיזדמן למחסן העמותה ביום אריזה יופתע לגלות פסיפס ישראלי נדיר: נשים מבוגרות יושבות בתוך המחסן וממיינות פירות עדינים; נערים מתיכון "נופי גולן" ובני נוער מהמכינה הקדם-צבאית פורקים ארגזי כבדים מחוץ למבנה; וילדים קטנים, שהגיעו עם הוריהם, אוספים בגאווה שקיות גזר ותפוחי אדמה ומניחים אותן בארגזים המיועדים למשפחות.

"המקום הזה עובד כמו שעון שווייצרי, אבל עם הלב של הגולן", מספר אחד המתנדבים הוותיקים תוך כדי המהום שיר. "ארז שולח הודעה בקבוצת הווטסאפ יומיים קודם וכולם יודעים בדיוק מה תפקידם. תוך שעה, נארזות כאן מאות שקיות ירקות, פירות ומצרכי יסוד. אין פה דיבורים על מי דתי ומי חילוני, מי ימין ומי שמאל. כולם באים לעבוד".

הרשת האנושית של העמותה אינה מסתכמת רק באריזה. זמן קצר לאחר סיום המיון, מגיעים למחסן מתנדבים נוספים – "המחלקים". ברכביהם הפרטיים, באופניים, ולעתים אף בקלנועיות, הם מעמיסים את חבילות המזון ומסיעים אותן ישירות לבתיהן של המשפחות הנזקקות, לקשישים ולבודדים.

חלק ניכר מהחלוקה נעשה בשיטת "מתן בסתר" מעוררת השראה: החבילות מושארות על מרפסות בתים פרטיים, או בפתחי הדלתות של נקודות חלוקה שקטות ביישוב, מבלי שלמקבל הצדקה ייגרם אפילו צל של בושה.

"העקרון הכי חשוב לנו הוא השמירה על כבוד האדם", מדגיש ארז כהן. "נזקקוּת היא לא תווית. היא מצב זמני או מורכב בחיים והתפקיד שלנו הוא להרים את האדם מעל המים מבלי לגרום לו להרגיש נחות".

קצרין: קהילה של ערבות הדדית ו"פסיכולוגיה של מקום"

כדי להבין כיצד מצליח מפעל חסד בהיקף כה נרחב לפעול ביישוב עירוני המונה כ-9000 תושבים בלבד, יש להביט על קצרין עצמה. קצרין, הממוקמת במדד הסוציו-אקונומי בדיוק בחציון הארצי (דרגה 5), אינה יישוב עשיר במשאבים חומריים, אך היא עשירה באופן יוצא דופן במשאבים קהילתיים.

מאז הקמתה, בשנת 1977, כמרכז העירוני של הגולן, התעצבה בקצרין זהות ייחודית של לכידות וסולידריות. החוקרים מכנים זאת "פסיכולוגיה של מקום" – תחושת שייכות עמוקה וזיקה חזקה בין הפרט לקהילתו ולסביבתו. בקצרין, הערבות ההדדית אינה סיסמה של מחלקת הרווחה, אלא אורח חיים.

מפת הצדקה היישובית מראה כי "קרן אורו של חסד" אינה פועלת בחלל ריק. היא חלק מרשת מורכבת של יוזמות חסד המקיימות ביניהן שיתוף פעולה הדוק ובראשן יעל שלמה, דמות מופת מקומית, המנהלת מביתה הפרטי מפעל צדקה עצמאי, עובדת בתיאום מלא עם ארז כהן. השניים נפגשים אחת לכמה שבועות כדי לעבור על הרשימות, למנוע כפילויות ולדאוג שאף בית לא יישאר ללא מענה לפני שבתות וחגים.

השותפות הזו מתפרסת גם לעסקים המקומיים: מסעדת "אלטוס" תורמת ארוחות חמות מוכנות; חנות המכולת השכונתיות של עמיר מחזיקה קופות צדקה ומאפשרת רכישת מוצרי יסוד לנזקקים בחשבון פתוח; "יקבי רמת הגולן" ומכבסות מקומיות נרתמים לכל קריאה; וכלובי מִחזור של בקבוקים ברחבי קצרין מסייעים אף הם לתרומה לקופת העמותה.

"יש בקצרין קסם מיוחד", אומר כהן. "זו קהילה עם המון זכויות. אנשים רואים מצוקה של שכן, או של אדם לא מוכר ומיד נרתמים. הרוח של הגולן היא רוח של נתינה, והעמותה שלנו היא בסך הכול הצינור שדרכו המעשים הטובים האלה זורמים".

הצדקה ביהדות: לא טובה – חובה מוסרית והלכתית

מאחורי המערך הארגוני והלוגיסטי של "קרן אורו של חסד", עומדת תפיסת עולם עמוקה המושפעת היטב ממקורות היהדות. בעוד שבתרבות המערבית המונח "פילנתרופיה" נתפס כמעשה נדיבות סובייקטיבי מרצון טוב, הרי שבמסורת היהודית המושג "צדקה" נגזר ממילת "צדק". הצדקה אינה לפנים משורת הדין, אלא חובה מוסרית והלכתית, המחייבת כל אדם.

"מבחינת ההלכה היהודית, צדקה היא לא זכות – היא חובה", מסביר ארז כהן. "חז"ל קבעו שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה. התורה מצווה על כולם: 'פתוח תפתח את ידך לו'. אסור ליהודי לחיות כשהוא מבודד מהסביבה שלו ומעלים עיניו מעניי עירו".

כהן מזכיר את דברי הרמב"ם, שקבע כי אין אדם יכול להגיע ל"שמחת החג" האמיתית, אם לא דאג תחילה לשמח את העניים, היתומים והאלמנות. שמחה שאינה כוללת את האחר, גרס הרמב"ם, אינה מצווה אלא "שמחת כרסו".

היבט ייחודי בגישת העמותה הוא השילוב בין הקפדה הלכתית לבין פתיחות אנושית מוחלטת. אף על פי שראשי העמותה הם אנשים דתיים, הסיוע ניתן לכל אדם באשר הוא – חילונים, דתיים, עולים חדשים, קשישים ובני כל המגזרים – מבלי לבדוק את אורחות חייהם, או את אמונתם.

"חלילה וחס, מעולם לא הייתה ולא תהיה אצלנו שום מיסיונריות או הטפה", דוחה כהן בתוקף כל תהייה. "אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בחסד הוא שאתה לא שואל אדם מיהו ומהו. כשאדם רעב, או כשחסר לו ציוד רפואי, עוזרים לו. נקודה. זה הציווי האלוקי הכי נקי שיש".

מקור המימון של העמותה נשען במידה רבה על עיקרון "מעשר הכספים" – מנהג יהודי עתיק יומין, שלפיו מפריש האדם עשרה אחוזים מהכנסותיו לטובת נזקקים. תושבים רבים בקצרין ובגולן, לצד תורמים מרחבי הארץ, מעבירים את המעשרות שלהם ישירות לעמותה, מתוך אמון מלא בשקיפותה. העמותה מנוהלת באופן משפטי וקפדני, בליווי רואה חשבון ודוחות כספיים החשופים לציבור ברשם העמותות, כאשר אף אחד מחברי ההנהלה או המתנדבים אינו מקבל שכר.

המבט לפנים: אתגרים בעידן של יוקר מחיה

למרות ההצלחה והנפח העצום של הפעילות, האתגרים אינם פוחתים – הם רק הולכים ומתרחבים. היוקר הגואה של המחיה בשנים האחרונות גורם לכך שמשפחות נוספות, שבעבר החזיקו את הראש מעל המים, נקלעות למצוקה כלכלית.

"נזקקוּת של היום היא דבר מורכב מאוד", מסביר כהן. "זה כבר לא רק הסטריאוטיפ של אדם חסר בית. לפעמים, אדם גר בבית נאה ונוהג ברכב, אבל בגלל חובות, מחלה במשפחה, הסתבכות, או גירושין – המקרר שלו ריק לחלוטין. אנחנו בודקים כל מקרה ברגישות ובדיסקרטיות מרבית, דרך ועדת צדקה מסודרת".

מלאכת גיוס המשאבים נותרה סיזיפית. העמותה מתבססת על תרומות של חקלאים נדיבים מהגולן והגליל, המפרישים מעשרות מתוצרתם, על שיתופי פעולה עם ארגונים ארציים כמו "לתת" ו"לקט ישראל" ועל תרומות מציבור הרחב. אחד היעדים המרכזיים של כהן כעת הוא הגדלת מעגל התורמים בהוראות קבע קבועות, כדי שניתן יהיה לתכנן את התקציב ואת היקף הסיוע לאורך זמן.

חסד שבונה קהילה

סיפורה של עמותת "קרן אורו של חסד" ושל ארז כהן אינו רק סיפור על חלוקת מצרכי מזון או השאלת כיסאות גלגלים. זהו סיפור על האופן שבו חסד מסוגל לבנות קהילה, לרפא שברים חברתיים ולהעניק משמעות עמוקה לחיים משותפים.

ברחובותיה השקטים של קצרין, בין מעשי ההתנדבות השבועיים לחלוקות הגדולות בערבי החגים, נרקמת יום-יום רשת בלתי נראית של ערבות הדדית. רשת שבה כל חוליה תומכת בשנייה, שבה הנותן והמקבל הופכים לשותפים ושבה הוכח כי גם בפריפריה הרחוקה – כשהלב פתוח והידיים עובדות – האור מסוגל לגרש את החושך.

"כשאתה רואה ילד קטן שמקבל חבילת מזון לחג, או אדם מבוגר שקיבל מכשיר אינהלציה ועיניו דומעות מתודה", מסכם ארז כהן בשקט, "אתה מבין שכל המאמץ הזה שווה. אנחנו לא מחלקים רק אוכל – אנחנו מחלקים תקווה וזה הדבר שהעולם שלנו הכי זקוק לו".

• כתבה זו נשענת על עבודת מחקר סמינריונית של דניאלה שאול בתחום רשתות חברתיות לשם קבלת תואר מוסמך MA במחקרי תרבות