רשת הפנימיות החקלאיות של ארגון השומר החדש, "אדם ואדמה", היא מיזם חינוכי יוצא דופן ומופת חינוכי. באורטל, שוכנת הפנימייה השנייה של הרשת. אין כמוהם
השבוע, עם תום שנת הלימודים בחינוך העל-יסודי ולקראת סוף שנת הלימודים בחינוך היסודי, אני מבקש להעלות על נס מיזם חינוכי יוצא דופן, מופת חינוכי -רשת הפנימיות החקלאיות של ארגון "השומר החדש", "אדם ואדמה", שהפנימייה השנייה לו נמצאת אצלנו בגולן, בקיבוץ אורטל.
החיבור של אורטל למיזם החלה במהלך שקיימנו בשנים 2018-2019, למימוש בפועל של הגדרתנו בחזון אורטל כקיבוץ משימתי. בעבר, הדרכנו ארבעה גרעיני עולים, גרעין "צבר", אירחנו חיילים בודדים, אירחנו "בית ראשון במולדת". החלטנו שעלינו לקחת על עצמנו משימה ציונית חדשה. המהלך הזה הוליד בחינת רעיונות שונים ומהם בחרנו ב"אדם ואדמה" ובית הספר פועל באורטל,, החל משנה"ל תש"פ.
יש לי קשר עמוק ל"אדם ואדמה". בראש ובראשונה, כיוון שהחניכים עובדים אתי במטע ובכרם. בנוסף לכך, במשך שנה וחצי, לימדתי שם פרשת השבוע – בקורס מחוץ לתכנית הלימודים, בלי בחינות וציונים, כקורס בחירה, כפי שאני אוהב. אני גם מכין אתם אירועי תרבות שהם עושים עם הקיבוץ – קבלות שבת בשתי השבתות בשנה שהם נשארים בקיבוץ, סדר ט"ו בשבט ועוד. מפעם לפעם, אני מוזמן להרצות בפניהם. מתוך היכרותי אתם, אני יודע שאומנם המטרה שלנו בקבלת האתגר הייתה הנתינה שלנו, אבל מה שאנו מקבלים מהם לא יסולא בפז.
סטנדרט "אדם ואדמה"
חניכי "אדם ואדמה" עובדים בחקלאות מצאת החמה, למשך חמש שעות וחצי. לאחר מכן, הם לומדים על פי תכנית הלימודים של משרד החינוך. בערב, הם עוסקים בפעילות חברתית ורעיונית.
הם עובדים בחקלאות בכל האזור וכל חקלאי האזור מתחרים עליהם. כי באמת, אין כמוהם. כזו מחויבות, כזו חריצות, כזה מוסר עבודה, אין בנמצא. אם הם אמורים לסיים את העובדה בשעה 11:30, אין מצב שב-11:29 מישהו יהיה מחוץ לשורה. אם צריך, הם נשארים עד שישלימו שורות. העבודה קשה, בתנאי מזג אוויר קשים – קור עז בחורף, לעתים מתחת לאפס, לעתים בגשם, או בשלג, חום מתיש בקיץ, שרקיות נוראיות, לעתים ענני ברחשים שנכנסים לפה, לנחיריים, לעיניים ולאוזניים. שום דבר אינו מרתיע אותם. הם עובדים במסירות ורואים בקשיים אתגר שמחשל אותם ומדרבן אותם.
אם אנו מקפלים אותם מן העבודה בגלל גשם, הם מוחים ומתמרמרים. בסדר ט"ו בשבט סיפרה נֹגה, חניכת י"ב, שזו שנתה הרביעית ב"אדם ואדמה", על החוויה הטובה ביותר שהייתה לה בארבע השנים הללו. היא סיפרה על יום קטיף קיווי במטע של קשת, בגשם שוטף. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם והיא חשה סיפוק עצום, כמה אנחנו חשובים ותורמים, כאשר אנו ממשיכים את הקטיף בגשם הזה.
בכל עבודתי אתם לא נתקלתי ולו פעם אחת בבעיית משמעת כלשהי. יש להם מונח, שהוא קודש הקודשים שלהם – "סטנדרט אדם ואדמה". אם מישהו נראה להם קצת מתנזל, יעירו לו שהוא לא פועל על פי "סטנדרט אדם ואדמה".
הדוגמה האישית
יש להם הפסקה של חצי שעה לארוחת בוקר. מישהו מהם לוקח זמן. אחרי 28 דקות, הוא מכריז "עוד שתי דקות". אין מצב שבחלוף 31 דקות הם לא יסיימו את הארוחה. ההפסקה כוללת כחמש דקות "לימוד" (במלעיל). שיעור קצר, ברוח תנועת הנוער, כמובן ללא ציון, או בחינה. זה יכול להיות טקסט של הוגה, כשהפופולריים ביותר הם גורדון, ברל, בן גוריון ויגאל אלון, או משהו על פרשת השבוע, או חג קרוב, או אם אותו יום הוא יום השנה לאירוע מסוים. בכלל, אבות תנועת העבודה הם גיבורי התרבות שלהם. עם כל קבוצה עובד איש צוות. לרוב הוא מנחה את הלימוד. לעתים, אין איש צוות ואחד החניכים מנחה את הלימוד. לפעמים, הם מבקשים ממני.
הזכרתי את העובדה שיש עמם איש צוות. זה יכול להיות מדריך (לרוב בת שירות, ש"ש, או מישהו מיד אחרי צבא), מחנך כיתה, או המנהלים (יש מנהלת ומנהל בפנימייה). המנהל עובד אתם כאחד משלהם ביום העבודה. יש בכך מסר של שוויון יחסי בין מורה וחניך, ברוח החינוך הקיבוצי. וראה זה פלא – אנו שומעים רבות על אובדן הסמכות המורית, עם המלצות להגברת המשמעת והגדלת הדיסטנס. ב"אדם ואדמה", אין שום כרסום בסמכות, כי כשיש דוגמה אישית, אין צורך בדיסטנס. הדוגמה האישית היא ליבת המנהיגות ובוודאי המנהיגות החינוכית.
אין אב בית. מנקים בעצמם
עוד מאפיין של החינוך הקיבוצי שקיים ב"אדם ואדמה" הוא הקבוצה הרב-גילאית. לא בלימודים, אך בעבודה הם עובדים יחד, תלמידי ט' עם תלמידי י"ב. ממש מעורר השראה לראות אותם יחד, וגם, במחילה, לצותת לשיחותיהם…
האם מי שעובדים משעה מוקדמת כל כך עבודה פיזית קשה מסוגלים ללמוד אחר כך? התוצאות מדברות בעד עצמן – 100% זכאות לבגרות, כולל 5 יח' בחקלאות וחלק מן החניכים – 10 יח', הכוללות 5 יח' עבודת חקר.
אני רואה את המשמעת העצמית שלהם, את האחריות, את הניהול העצמי. הכנתי אתם סדר ט"ו בשבט – היה להם צוות ט"ו בשבט, צוות לוגיסטיקה, צוות תוכן והם התייחסו למשימה באותה רצינות ואותה חרדת קודש שבה הם מתייחסים לעבודה.
לא פחות חשוב ויפה בעיניי – אין להם אב בית, או כפי שהתפקיד נקרא בעבר "שרת". אין להם מנקה. הם מנקים בעצמם את בית הספר, בתורנות ביניהם.
ב"אדם ואדמה", כמו בכל מפעלי "השומר החדש", עובדים ולומדים יחד דתיים, מסורתיים וחילונים, בנות ובנים. החינוך המשלב הוא בעיניי הבשורה הגדולה של החינוך בימינו, כי הוא נותן מענה לבעיה הגדולה ביותר של החברה הישראלית – הקרע בין חלקי העם. מי שחיים יחד, חילונים ודתיים, 24 שעות ביממה, בעבודה, בלימודים ובחיי חברה, בהכרח חפים מהסטיגמות והשנאה ההדדית, הנובעת בעיקר מבורות הדדית.
אני יודע שזה נשמע טוב מכדי שזה יהיה אמתי. אבל כשחזרתי מהביקור הראשון בחצבה, כתבתי בעלון הקיבוץ, במילותיה של נעמי שמר: "אני ממש שפשפתי את עיניי… רציתי לחבק שם את כולם".
אחרי השנים שלהם באורטל, אהבתי אליהם רק הולכת ומתחזקת, כיוון שדברים יפים רואות עיניי. הרי רק לחשוב על בני נוער שנפרדים מהמכשירים הניידים שלהם לחצי יום, אין זה רק חזון בלתי נפרץ, אלא תופעת טבע כמעט בלתי נתפסת.
כמו לפני שנות אלף בקיבוץ, ההמנון שלהם הוא "שורו הביטו וראו" – מי שלא ראה אותם שרים ורוקדים את השיר בהתלהבות, לא ראה דבקות חסידית מימיו.
מופת חינוכי, כבר אמרנו?
