8.6.67. הקרבות מול מצרים וירדן בעיצומם. סוריה מפגיזה את יישובי החולה. הממשלה בעד לכבוש ולשחרר את הגולן. דיין מתנגד, בסוג של וטו. בלילה, הכול השתנה

לפני 56 שנים, בשישי ושבת, 9 ו-10 ביוני 1967, שיחרר צה“ל את הגולן. את ההחלטה על כך קיבלה ממשלת ישראל יום קודם לכן, ב-8 ביוני. לא, אני חייב לדייק יותר. ממשלת ישראל לא החליטה על הפעולה, אלא הסמיכה את ראש הממשלה אשכול ושר הביטחון דיין להחליט עליה. אין אלה דקדוקי עניות. יש משמעות דרמטית לנוסח ההחלטה. אשכול תמך בשחרור הגולן, כך גם מרבית שרי הממשלה וזו גם הייתה עמדת צה“ל. אולם דיין התנגד נחרצות. משמעות ההחלטה הייתה, שלמרות עמדת רוב הממשלה, ניתנה לדיין זכות וטו. כיוון שהתנגדותו הייתה נחרצת, קשה היה להאמין שהוא ישנה אותה. אולם במפתיע, כפי שכבר סיפרתי לא אחת במדור זה, דיין שינה את עמדתו באותו הלילה והשאר – היסטוריה.

יום לפני הדיון בממשלה, ב-7 ביוני, היום השלישי של המלחמה, התכנסה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בקריה בת“א. במלאת 56 שנים למלחמה, פרסמה הכנסת את פרוטוקול הדיון. ועדת חו“ב אינה מוסמכת לקבל החלטות, אך אפשר להבין את חשיבותה מעצם העובדה שראש הממשלה ושר הביטחון ראו לנכון להקדיש לה את הזמן בעיצומה של מלחמה. הייתה זו כבר הישיבה השנייה במלחמה, בהשתתפות דיין.

הישיבה נערכה כאשר הקרבות בירושלים, ביהודה ושומרון ובסיני היו בעיצומם. מהגולן, הפגיזו הסורים את יישובינו. עיקר הסקירות של רה“מ ושר הביטחון התמקדו בחזית המצרית והירדנית ובחזית המדינית – הניסיון של האו“ם לקדם הפסקת אש. החזית הסורית תפסה מקום קטן יותר, אך הדברים שנאמרו בנושא היו מעניינים מאוד.

לא התאפקו

כיוון שבארבעת הימים הראשונים עיקר המערכה הייתה בחזיתות המצרית והירדנית, נשאלת השאלה איך זה שהסורים באופן יחסי “התאפקו“? ח“כ מאיר יערי, מנהיג מפ“ם, שאל זאת ותשובתו של דיין מעניינת מאוד: “הם לא התאפקו יותר מאחרים, כי אם להפך. הם הפגיזו יישובים, הם הפעילו חיל אוויר שלהם להפצצה, היחידים שערכו התקפה של חיל הרגלים לכבוש יישובים דן וגבעת דן. לא ירדן ולא מצרים עשו זאת, הם לא יכלו לעשות יותר והם לא התאפקו יותר מאחרים. המערכה עם הסורים לא הייתה כמו המערכה עם מצרים. לא המצרים רצו, אלא אנו רצנו. אילו עמדנו ליד דמשק, היינו מתמודדים עם הכוחות שלהם“.

אם הסורים היו התוקפנים ביותר נגדנו, לא רק לאורך השנים, אלא גם במלחמה עצמה – נשאלת השאלה איך תסתיים המלחמה עמם?

כאן עולים דברים מעניינים מאוד. אשכול, שלמחרת, בישיבת הממשלה, יתמוך בעלייה על הגולן, מסויג למדי בישיבה זו. כנראה, כל עוד הקרבות עם מצרים וירדן היו בעיצומן, הוא נזהר מפתיחת חזית נוספת של מלחמה כוללת. הוא דיבר, וגם על כך בספק ובהסתייגות, על שינויי גבול קלים מאוד באזור הבניאס; התייצבות מחדש על הגבול הבין–לאומי, שכורסם לאורך השנים, כאשר הסורים השתלטו על שטחים ישראליים ובהם רמת בניאס. “פתרון לבעיות הבניאס ועזיזה. לא כולנו רואים את בעיית הבניאס באותה העין, לא מפני שלא מעריכים את הדבר, אבל זה מסבך אותנו עם מדינה נוספת חדשה, זה נמצא קילומטר וחצי מהגבול הסורי; תפיסת השטחים המפורזים בגבול הצפון וההתייצבות על הגבול הבין–לאומי“.

דיין ב-7 ביוני: אני נגד זה שנעבור את הגבול הבין–לאומי בסוריה. מתוך הזיקה שבין סוריה וברית המועצות, אין לנו עניין בזה. אני יודע חשיבות השטחים שנקראת הרמה – אם יחליטו אחרת – הצבא יוכל לעשות את זאת

דיין, לעומת זאת, מביע התנגדות לפעולה נגד סוריה, מחשש למעורבות סובייטית: “אני נגד זה שנעבור את הגבול הבין–לאומי בסוריה. מתוך הזיקה שבין סוריה וברית המועצות, אין לנו עניין בזה. אני יודע חשיבות השטחים שנקראת הרמה – אם יחליטו אחרת – הצבא יוכל לעשות את זאת. אני נגד זה שנעבור את הגבול הבין–לאומי“.

אגב, לאורך הדיון הוא ציין פעמים אחדות, שאם הממשלה תחליט בניגוד לעמדתו, צה“ל יבצע אותה.

כל הח“כים שהתבטאו בסוגיה הסורית, תמכו בשחרור הגולן. כך ח“כים מימין ומשמאל.

מעניינת במיוחד עמדתו של מנהיג מפ“ם, יעקב חזן. לצעירים יותר אזכיר, שמפ“ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, היא האות מ“ם במרצ.

יעקב חזן: “פס מהרמה“

בספרי “אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן, 1967-1969″, שיצא לאור בחודש שעבר, אני מקדיש פרק שלם לעמדת מפ“ם והקיבוץ הארצי בנושא ההתיישבות בגולן לאחר המלחמה ונוגע גם בתמיכתה בהחלטה לכבוש את הגולן.

“ההנהגה ההיסטורית” של מפ“ם ו“השומר הצעיר“, מאיר יערי ויעקב חזן, דיברה בשני קולות, לאחר המלחמה – הקול היוני של יערי, שהציע תכנית שלום ובה נסיגה כמעט מכל “השטחים” והקול הניצי של חזן, שתמך בתכנית אלון והיה שותף לעמדותיה הניציות של גולדה מאיר.

אולם בנושא הגולן, הם הביעו עמדה אחידה, תמיכה בהישארותנו על הגולן ובהתיישבות בה (אף שהיו מוכנים לפשרה טריטוריאלית על הגולן). בפרק, אני מספר על ישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, בלהבות הבשן, מיד לאחר המלחמה. לא במקרה התכנסה הישיבה בלהבות הבשן, אלא כדי להביע תמיכה בקיבוצי התנועה, שסבלו מאש הסורים לאורך השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים ובפרט, בהפגזה הכבדה על היישובים, ללא הפסקה, בארבעת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים.

הישיבה החלה בסיור בגולן שבו הנוכחים הזדעזעו, כשראו איך מן העמדות הסוריות על הגולן ניתן היה להשקיף על כל בית וכל חצר ביישובי עמק החולה והבינו, ביתר שאת, את מוראות החיים תחת ההר שהיה כמפלצת. לאחר מכן, סיירו בקיבוצי הקבה“א באזור – דן, שמיר, עמיר ולהבות הבשן ושם נערך הדיון.

יערי וחזן הביעו תמיכה ברורה בהישארותנו על הגולן. חזן סיפר, בנאומו, איך הוא תבע בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, להורות לצה“ל לכבוש את הגולן. התרגשתי לקרוא בפרוטוקול ציטוט מדבריו באותה ישיבה: “אני מבין את השיקולים עם הרמה – אבל אני אומר בכל הצניעות, המערכה הזו לא יכולה להיגמר מבלי שהצבא הסורי, שטוען שאף פעם לא הוכה על ידינו, לא יוכה על ידינו. אני מקבל את האבירות של שר הביטחון, אבל אני חושב שאנחנו צריכים לעלות על הרמה, לקחת ממנה פס מצומצם, לא לחשוב על דברים גדולים, פס אשר יבטיח שנשתחרר מכל הזוועה שהייתה עד עכשיו. זה יהיה משגה מצדנו, אם לא נעשה את זה“.

בתקופת המו“מ עם סוריה, בשנות ה-90′, מרצ תמכה נמרצות ונחרצות בנסיגה מהגולן. יוסי שריד היה ממש אובססיבי לנסיגה כזאת. כך גם הנציג הבכיר מטעם מפ“ם, חיים אורון (ג‘ומס), שהיה המתנגד הראשי להתיישבות בגולן

חזרו לעצמם

בתקופת המו“מ עם סוריה, על נסיגה מהגולן, בשנות ה-90′, מרצ, על כל מרכיביה, תמכה נמרצות ונחרצות בנסיגה מהגולן. יוסי שריד היה ממש אובססיבי לנסיגה כזאת. היו לי מספר עימותים עם רן כהן בנושא. כהן, שהיה הנץ (יחסית) במרצ באותה תקופה, תמך בנסיגה בנחרצות. כך גם הנציג הבכיר מטעם מפ“ם, חיים אורון (ג‘ומס). כהן הגיע למרצ ממפלגת רצ, אך בשנות השישים, היה חבר גן שמואל, קיבוץ השומר הצעיר. בדיוני התנועה באותם ימים, (אך לא בדיון בלהבות הבשן), הוא היה המתנגד הראשי להתיישבות בגולן. מאוחר יותר (מחוץ לתקופה שבספר, העוסק בשנים 1967-1969) ג‘ומס היה המתנגד הראשי. אין פלא שזו הייתה עמדת מרצ.

אולם בדצמבר 2021, כאשר ממשלת בנט עלתה לגולן והחליטה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה – מחיקה טוטלית של סכנת נסיגה עתידית, שרי מרצ הצביעו בעד וההחלטה התקבלה פה אחד. בעצם, מרצ חזרה לעמדת מפ“ם שאחרי המלחמה.

* לפרטים על ספרי “אל נאחר רגע נכסף” ולרכישה: 

https://www.uriheitner.co.il/?fbclid=IwAR3XBWspnfJMgm8ZKHh9OHIlG13XeSJwyCrbyv3pglcBqrRRJ2NqHi2VEhU