היא מעצבת ומכינה תפאורות לסדרות וסרטים בטלוויזיה. "עולם הטלוויזיה הזה תמיד משך אותי". האורחת שלנו לשבת היא אביגיל עוזרי, מאבנ"י אית"ן
קצת על עצמך
"אביגיל עוזרי, נולדתי בבית חולים פוריה, לפני 38 שנה וגדלתי במושב אבנ"י אית"ן. רביעית מתוך שישה אחים. אבא מוטי חקלאי ודבוראי. אימא אסתי עוזרי הייתה ה-מורה לאמנות בבית ספר גולן, מי שלמד שם בוודאי יזכור את המקלט ואת התפאורות שכיסו את בית ספר.
"להיות בת של מורה לאמנות זה כשבחופשים חברים הלכו ל'לונה-גל' או ללונה פארק, אנחנו הלכנו למוזאונים, או כשאימא לא מצאה בייביסיטר היא הייתה סוחבת אותי ואת שני האחים הקטנים שלי לבית הספר בלילה, כדי שנעזור לה לתלות את התפאורות על הלוחות השונים".
עיסוק
"אחרי 20 שנה… בדיוק כמו אימא שלי, מעצבת ומכינה תפאורות, רק הפעם לסדרות וסרטים בטלוויזיה. בזכות אימא שלי טיפחתי את האהבה שלי ליצירה ולאמנות ולְמה שאני עוסקת בו כיום.
"עולם הטלוויזיה הזה תמיד משך אותי. אני אוהבת לראות סרטים וסדרות. כשהייתי קטנה, וסיימתי את מכסת שעות המסך בבית, הייתי הולכת לשכנים כי להם היה 'יס' וספריית סרטים בלתי נגמרת. אימא שלי תמיד רטנה שאני רואה יותר מדי טלוויזיה ולא יוצא כלום מלבהות במסך במשך חמש שעות. איזה מזל שהיום משלמים לי כדי לראות טלוויזיה.
"במונח המקצועי קוראים למה שאני עושה דרסרית, זאת אומרת מלבישה ומעצבת את הסט, מכינה אותו לימי צילום. זה יכול להיות בית חרדי, סליק של האצ"ל, או מנהרת חמאס בעזה, למי שצפה בסדרה 'שחר אדום'. העבודה בפועל זה צביעוֹת, הברגות, הדבקת טפטים, התאמת ריהוט לסט, אבל לא רק.
"למשל, ב'שחר אדום', היינו צריכים להכין בית בקיבוץ, אבל תוך כדי הצילומים, היינו צריכים גם לשרוף חלק ממנו, כדי להתאים אותו לסיפור. כשצילמנו סצנה ממסיבת הנובה, היינו צריכים 'ללכלך' את הסט בדם מזויף. זה לא היה קל, אני מודה, גם היו לי קצת סיוטים בלילה, אבל הרגשתי שאם האחים שלי תורמים את חלקם במילואים, גם אני יכולה לתרום את חלקי בעבודה הזו. הדינמיות שבעבודה והזכות לצלול לתוך עולמות שונים ומגוונים, זה מרתק.
"אני עצמאית ולכן העבודה לא תמיד רצופה, זה לפי פרויקטים. אבל זה מה שאפשר לי לשלב תוך כדי העבודה את כתיבת הספר שלי".
סופרת
"במרץ האחרון, הוצאתי ספר ילדים 'סבא מוטי הכול יכול', שמספר על העבודה של אבא שלי במטעים ובדבש, מתוך הסתכלות של ילד שרואה את סבא מחליף בגדים בכל עונה בשנה – באביב חליפה לבנה של דבוראי, קיץ – מזמרה ודגמ"ח ובחורף – חליפת סקי וכן הלאה…
"באפריל, הוצאתי את הספר 'כאן גרות בעז"ה', סיפורן של בנות אולפנה בתקופת ההתנתקות, שמדבר גם על התבגרות של נוער בפנימייה. רק שבמקרה שלי, זו פנימייה דתית לבנות. בשונה משאר החברות בגולן, החלטתי ללכת ללמוד בכפר פינס, לאו דווקא בגלל הפן הדתי, אלא יותר בגלל הפן החברתי והעובדה שישנים מחוץ לבית, שזה כמו טיול שנתי ארוך. אחותי הגדולה למדה שם, האחים למדו בישיבה התיכונית חיספין, זה הרגיש לי טבעי ללכת לשם.
"באולפנה, הכרתי בנות מכל חלקי הארץ וגם כאלו שגרו בגוש קטיף, שבאותן השנים, היה נושא שנוי במחלוקת בציבור הישראלי. לקחתי חלק פעיל מאוד במאבק ובאמת האמנו בלב שלם שזה לא יקרה, כמו שהרב הראשי אמר 'הַיּוֹ לֹא תִהְיֶה' והיו היה… ועכשיו אנחנו עדים גם למה נהיה. למעשה, את הספר התחלתי לכתוב כבר לפני עשר שנים. בטעות. לא חשבתי לכתוב ספר, אני לא מאלה שכתבו יומנים בתיכון. אבל המילים פשוט מצאו את דרכן אליי.
"באותו זמן, כתבתי את עבודת הסמינריון שלי לתואר בתקשורת 'רק לא למלחמה אחים' – סיקור חדשותי בין עיתון 'הארץ' ל'מקור ראשון', בזמן פינוי עמונה. פיזית, לא הייתי בפינוי באותו היום, אבל חברות שלי היו וחזרו משם חבולות בגוף ובנפש. כמו בפינוי גוש קטיף, גם בעמונה, הרגשנו שזו מלחמה של מגזר אחד. באופן אינטואיטיבי ובלי שהתכוננתי מראש, התחלתי לכתוב על הזיכרונות שלי מאותה תקופה, אחרי שבוע כבר היו לי 24 עמודים. התקשרתי מהר לשָני, חברה שלי מהאולפנה. אמרתי לה שאני חייבת להראות לה משהו, כי אני רוצה לדעת אם זה טוב. לא רציתי לשלוח לה ולקבל 'טוב' מנומס בטלפון, או בהודעה. רציתי לראות בזמן אמת את התגובה שלה על הפנים. היא התפוצצה מצחוק והכריחה אותי להמשיך לכתוב ולהוציא את זה כספר.
"הספר, כטבעו של ספר, עבר כמה גלגולים ושכתובים, בתוכם שנה שנתתי לו נוח. כשהרגשתי שהספר מוכן, ואני מוכנה, הוצאתי אותו לאור. אני לא חושבת שיכולתי להדפיס אותו בתקופת הרפורמה המשפטית או לפני השבעה באוקטובר. אני חושבת שעכשיו הוא מתקבל בעיניים קצת יותר חומלות.
"חשוב לציין שאת הספרים הוצאתי בהוצאה עצמית והם לא נמצאים בחנויות הספרים, אבל ניתן לרכוש אותם דרכי, או דרך המשפחה שלי".
המלצה על ספר
"'כמעט טוב מאוד', של טל בדיחי, מקשת. הוא לא 'כמעט טוב מאוד' הוא 'מצוין'".
איך משפיעה עלייך המלחמה?
"בהתחלה, (אני מדברת על השעה הראשונה, כן…) הייתי אדישה לזה, כי כבר עברנו כל כך הרבה טראומות, ממשפחת חטואל ועד למשפחת פוגל. אז חשבתי שזו עוד פריצה בגדר של כמה מחבלים והצבא יתפוס אותם בטוח, אבל אז ראיתי בחדשות את הכמות. הכמות הייתה בלתי נתפסת ומספרי הנרצחים שרק המשיכו לעלות על המרקע היו מזעזעים.
"שלושת האחים שלי כמובן הוזנקו למילואים בחזית ואני עזרתי לגיסות שלי עם הילדים בעורף. אחרי תקופה ארוכה של עצב, כאב ובכי, הזדחלה לה תחושה אחרת, של כעס. ידענו שזה יקרה, למה לא הקשיבו לנו וכעס עצמי עלינו, כציבור, למה לא נלחמנו יותר חזק".
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?
"קודם כול, זה לא עם מי, אלא זה איפה… לפני איזה שנה בערך, כשטיילתי בדרום אמריקה, ישבתי באיזה בית קפה שקט ופינתי, בבואנוס איירס. מבחוץ, זה נראה כמו חנות קטנה עם המון-המון ספרים, אבל בפנים, בפינה צדדית, היו גם ספות, שולחנות והקפה הכי טעים שטעמתי בארגנטינה. זה לא שהתחרות שם קשה, רובם שם שותים מָאטֶה. ישבתי שם בשקט, מתענגת על כל לגימה ולגימה מהקפה הטעים והחלב המוקצף, מאושרת שסוף סוף ציירו לי לב על הקצף. מסביבי, ספרים בשפה זרה, שמחבקים אותי ונותנים לי הרגשה של בית. אי אפשר לשבת במקום כזה ולא לכתוב, זה פשע. אז הוצאתי מהר את המחברת שלי ואיחלתי לעצמי שבפעם הבאה אני אשב פה עם בן זוגי, שאת זהותו אני עוד לא יודעת".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"את השקט והשלווה שהוא מציע. אין פקקים, אין את המסע של חיפוש החנייה. במיוחד אני אוהבת את הטבע הבתולי שלו ואת המקומות 'הסודיים' שיש לבני הגולן. למרות שלצערי כל 'בלוגר טבע' שלישי כבר חשף אותם".
זיכרון ילדות משבת
"לאו דווקא שבת, יותר מוצאי שבת חורפית. היינו בתיכון וחגגנו לחברה מהמושב יומולדת בעין ג'ונס, שהיה אז שטח צבאי סגור. בתקופה ההיא, הוא באמת היה סודי, בלי מירכאות.
"הלכנו לשם באיזה 12 בלילה, נסענו עם אורות כבויים בכביש הגדר, הנחנו את הסולם הקטן שהבאנו מהבית וטיפסנו פנימה. הדלקנו נרות יומולדת נכנסנו למים ושתינו המון מים קרים בגלל החום. שמרנו על שקט יחסי, (כי באותם ימים לא היה JBL). בכל זאת, חצי שעה אחרי שהגענו, נדלק פנס מהחור שבתקרה צוות של כעשרה חיילים כיתרו אותנו מלמעלה ולמטה וביקשו שנצא.
"היום, אפילו הירדנים מעבר לגדר שומעים את הJBL- שמגיע משם".
איך נראה יום השישי שלך?
"יקיצה טבעית, קפה טוב, איזה קרואסון, או עוגה בצד. קצת עיתונים וטורי דעה ואז שיעור צרפתית באפליקציית דואלינגו. אני כבר ברצף של 842 ימים! C'est geniel".
מה הכי כיף בשבת שלך?
"שאני מחמירה במצווה 'שבת וינפש'".
מה את עושה בשעות הפנאי שלך?
"אני אוהבת לצלם, בעיקר נופים מחו"ל. 'בזמן הבריחה', ככה אני קוראת לתקופת החגים, אני נוהגת לברוח לאיזה מדינה רחוקה ולגלות מקומות חדשים בעולם. העולם כל כך יפה שזה בזבוז לא לצאת ולראות אותו. יצא לי פעם לחגוג ראש השנה מושלג בקנדה ויום כיפור על אי בודד בקמבודיה. לא באותה שנה, כמובן".
מהו המוטו שלך בחיים?
"לא יודעת אם זה מוטו, אבל זה משפט ששמעתי פעם ומאוד התחברתי אליו: 'כל אדם צריך מקום שבו הוא יוכל לצאת מדעתו בשלווה'. זה כל כך מדויק לי, שזה מדהים. זו אחת הסיבות למה אני אוהבת כל כך טבע ולטייל בארץ ובחו"ל".
מה את מאחלת לעצמך?
"לראות את הדמויות שכתבתי בספר מקבלות עור וגידים והופכות לסדרה בטלוויזיה".
