“שומר החומות” היה עוד חוליה בשרשרת הארוכה של מלחמת השחרור שלנו. מלחמה מלווה אותנו מראשיתה של הציונות וסופה אינו נראה באופק

האם “שומר החומות” היה מבצע? מלחמה? מערכה? הסלמה? סבב?

אני מאמץ את הגדרתו של בוגי יעלון בספרו “דרך ארוכה קצרה“: מלחמת השחרור שלנו עוד לא הסתיימה.

מלחמת השחרור הזו לא פרצה בתש“ח, אלא היא מלווה אותנו מראשיתה של הציונות; הערבים שללו את הציונות מראשיתה ולחמו כדי לסכלה. המלחמה הזו היא מלחמה אחת, שאנו עדיין בעיצומה וסופה אינו נראה באופק. צדק הנשיא ביידן שאמר השבוע, שלא ייכון שלום במזה“ת, עד שהערבים יקבלו את קיומה של מדינה יהודית עצמאית.

ליד: ביום שבו עקרנו את גוש קטיף, אמר מוחמד דף: “יש בעברית ביטוי ‘לך לעזה‘. המשמעות שלו היא לך לגיהינום. ובאמת, עשינו לישראלים גיהינום בעזה, עד שהם הלכו מפה. ועכשיו נביא את הגיהינום הזה לכל פלשתין“

תמצית המאבק

ביום שבו עקרנו את גוש קטיף ונסוגונו מרצועת עזה עד לקווי 49′ (מה שקרוי בכיבוסית “התנתקות“, אף שהדבר היחיד שלא היה שם הוא התנתקות מעזה), אמר מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בריאיון טלוויזיוני נדיר: “יש בעברית ביטוי ‘לך לעזה‘. המשמעות שלו היא לך לגיהינום. ובאמת, עשינו לישראלים גיהינום בעזה, עד שהם הלכו מפה. ועכשיו נביא את הגיהינום הזה לכל פלשתין“.

הנה, על רגל אחת, תמצית המאבק הפלשתינאי. המטרה שלהם היא להפוך את חיינו לגיהינום, כדי שנסתלק מכאן, כפי שהסתלקנו מעזה. יש סיבות טקטיות למתקפת הרקטות על ישראל: ביטול הבחירות ברש“פ, המהומות בהר הבית, אירועי שייח‘ ג‘ראח, החולשה של מדיניות ההבלגה הישראלית, היציאה מהקורונה ועוד. אבל אלו זוטות, הנוגעות אולי לעיתוי המדויק של מתקפה זו או אחרת. המהות של המתקפה היא אותה המהות של מאורעות 1920 בירושלים. הרצון לעקור אותנו מכאן.

אני זוכר את שר החוץ פרס, בנאום זחוח אחרי אוסלו, יורד על בני בגין, שאיים כי ההסכם יביא לקטיושות על אשקלון. “שמעתם מה הוא אמר? קטיושות על אשקלון! תפסיקו עם ההפחדות שלכם! אנשי האתמול!”.

ראינו. והרגשנו. וגם הרבה הרבה צפונה מאשקלון. נשאלת השאלה, ממה נבע העיוורון של פרס? הוא פשוט האמין שהסכסוך הוא על שטח זה או אחר, שאם ניסוג ממנו, יהיה שלום בדורנו. ראינו את התוצאות של אוסלו ושל ההתנתקות. מבחינתם, הנסיגה הישראלית הייתה הגשמת חלק מתכנית השלבים. לא בכדי, הם זינבו אחרינו כשנסוגונו. לא בכדי, הם יצאו לצעדות “שיבה” ומשט “שיבה“, כאומרים שהנסיגה שהם מצפים מישראל היא מארץ ישראל כולה, שעליה לשוב ל“בעליה“.

כפי שראינו בשבועיים האחרונים, זהו חלומם של רבים מאוד בקרב ערביי ישראל. לא של כולם. אני רוצה לקוות שלא של רובם, אבל של רבים מאוד בתוכם. המאבקים שלהם אינם על שוויון, או על שיפור במצבם הכלכלי, או על דרישה (מוצדקת) להילחם בפשיעה. המאבק הוא על ארץ ישראל. במאורעות הדמים, ראינו מעשה לינץ‘ ועוד עשרות ניסיונות למעשי לינץ‘, הצתות של בתי כנסת והצתות של מכוניות ועסקים. אבל, בעיניי, הסמל של המרד הערבי היה ההפגנה בלוד, שבה הורדו מעל כיכר העיר דגלי ישראל והונפו תחתם דגלי פלשתין. זו מהות המאבק – מאבק להקמתה של פלשתין על חורבותיה של ישראל.

היום, כאשר רבים בתוכנו מכירים בתוצאות מחדל ביטחון הפנים בעשור האחרון, עלינו להבין שאין זו רק בעיה של משילות, אלא של ריבונות. הטרור החקלאי אינו פשיעה פלילית, אלא ניסיון לעקור את ההתיישבות היהודית מאדמת ארץ ישראל, מתוך ערעור הריבונות. אחת המשימות המרכזיות, אולי המשימה המרכזית של הממשלה שתקום (אם תקום…), תהיה השבת הריבונות הישראלית לנגב ולגליל, גם אם הדבר יגבה מחיר ואפילו מחיר דמים. אין לנו ברירה, כי זו עדיין מלחמת השחרור ואסור לנו לאבד את הנגב והגליל.

הפנים המכוערים

בשיר המקסים “כמו רקפות בין הסלעים“, שכתב אריאל הורביץ במבצע “עופרת יצוקה“, הוא כתב על הפנים היפים של הארץ, שמתגלים בשעות משבר ומצוקה. וזה נכון מאוד. וראינו זאת בגדול גם במערכה האחרונה.

אבל המלחמה מגלה גם את הפנים המכוערים של הארץ, גם את הישראלי המכוער. הישראלי המכוער הוא הכהניסט. אלה המיליציות הכהניסטיות “לה–פמיליה“, האש הזרה של להב“ה וההתלהמות של הח“כ הכהניסט; אלה שקפצו על ההזדמנות לפרוע בערבים.

אני מכיר את התרגיל הדמגוגי – מי שמוקיע את המעשים הנוראים שלהם, מיד מוצג כמי שממעיט מפרעות הערבים, לא מגנה מספיק את פרעות הערבים, עושה “סימטריה” וכד‘. הדמגוגיה הזאת לא צריכה לרגש אותנו. כבני אדם וכיהודים, עלינו להבחין בין טוב ורע ולהוקיע את הרע והמכוער שבקרבנו. את הסרטן הכהניסטי עלינו למגר.

אם נאבד את האמונה בצדקת דרכנו, שום חיל אוויר, טוב ככל שיהיה, ושום פצצות עומק שחודרות בטון ופורצות תעלות תת–קרקעיות, שום כיפת–ברזל, לא יעזרו לנו. הדרך היחידה להביס אותנו היא לגרום לנו לאבד את האמונה בצדקת הציונות

האמונה בצדקת דרכנו

במאבק על ארץ ישראל, אנו זקוקים מעל לכול לנחישות, לאורך רוח ולאמונה בצדקת דרכנו. אם נאבד את האמונה בצדקת דרכנו, שום חיל אוויר, טוב ככל שיהיה, ושום פצצות עומק שחודרות בטון ופורצות תעלות תת–קרקעיות, שום כיפת–ברזל, לא יעזרו לנו. הדרך היחידה להביס אותנו היא לגרום לנו לאבד את האמונה בצדקת הציונות.

היטיב לבטא זאת אלתרמן בשיר האחרון שכתב סמוך למותו, שבו חזה בעיניו הנבואיות את מארת הפוסט–ציונות:
— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!