אורי הייטנר |
חסידיו השוטים של נתניהו חוזרים ואומרים “הגיע הזמן לשלוט” ומתכוונים למעוזי הדמוקרטיה בהם אין להם נגיעה – התקשורת, צה”ל, מערכת המשפט. בגין ושמיר לא רצו לשלוט. הם אמרו תמיד שרצונם לשרת את עמם
ארבעים שנה חלפו מאז המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, בראשות בגין. המהפך שם קץ להגמוניה בת 47 שנים של תנועת העבודה, בתנועה הציונית ובמדינה.
את ארבעים השנים הללו ניתן להגדיר, במידה רבה, כהגמוניה שלטונית של הליכוד. לאורך תקופה זו, הליכוד משל 29 שנים, כולל ארבע שנים בממשלות אחדות בראשותו וממשלות שבהן מפלגת העבודה השתתפה כשותפה זוטרה. רק 11 שנים, לאורך תקופה זו, השלטון היה בידי מפלגת העבודה, או “קדימה”, כולל שנתיים בראש ממשלת אחדות, בהשתתפות הליכוד. לשם השוואה, בארבעים השנים הללו, בארה”ב הרפובליקאים שלטו 21 שנים והדמוקרטים – 19 שנה.
למרות ההגמוניה הברורה הזאת, אנו שומעים שוב ושוב בקרב ליכודניקים רבים את הטענה שהליכוד אינו שולט באמת, כיוון שמוקדי הכוח הבלתי נבחרים – התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט וצה”ל – נשלטים בידי “השמאל”. יש בכך הגזמה רבה, אך אין זו טענה חסרת שחר.
טענה זו משמשת תירוץ למדיניות “שמאל” של ממשלות הליכוד, כמו ההתנתקות, או “נאום בר-אילן”, אף שאלו הן בפירוש החלטות נטו של ראשי ממשלה של הליכוד, ללא כל קשר למוקדי כוח אחרים.
מטענה זו יוצאת הקריאה הפופולרית ב”ימין”, ש”הגיע הזמן לשלוט באמת” ומכאן, הניסיון לרסק את התקשורת ולהפוך אותה לתקשורת צייתנית וכן מסעות הדה-לגיטימציה נגד מערכת המשפט וצמרת צה”ל.
הרעיון העומד מאחורי הקו הזה כפול. א. העם בוחר בליכוד, אך מקבל מדיניות הפוכה בשל “האליטות” הללו. לכן, הדמוקרטיה מחייבת השתלטות של מי שמבטא את רצון העם על המוסדות הללו. ב. המוסדות הללו חסומים בפני גורמים מבחוץ, כי מדובר במעין “חונטה” סגורה, שמשבטת את עצמה ואינה נותנת להתקרב אליה.
שתי הטענות הללו אינן נכונות. א. דווקא כאשר יש הגמוניה כל כך מובהקת בשלטון הפוליטי, טוב לדמוקרטיה שיהיו גורמים בולמים ומאזנים במוסדות מהסוג הזה. זהו מחסום מפני שלטון ללא מיצרים. ב. מוקדי הכוח אינם חסומים. הדרך להשפיע עליהם, היא להצטרף אליהם.
מי שהבינה זאת היטב היא הציונות הדתית. ברגע שהיא אימצה את הדרך שהובילו ישראל הראל ואורי אורבך, של “הטובים לתקשורת”, החלו יותר ויותר צעירים דתיים-לאומיים מוכשרים לפנות לתקשורת. שינוי כזה, מלמטה, אינו נעשה ביום אחד, אולם היום הנוכחות, הבולטות וההשפעה של הציונות הדתית בתקשורת הישראלית גדולה מאוד.
איש לא עצר את אורי אורבך, אורי אליצור, יאיר שלג, במבי שלג, ג’קי לוי, סיון רהב מאיר, קלמן ליבסקינד, אראל סגל, עמית סגל, אורי שרקי, אמילי עמרוסי, חנוך דאום ועוד רבים וטובים, והצלחתם והשפעתם גדולה. איש לא יעצור את אנשי הליכוד והימין החילוני, אם יחליטו להשתלב בתקשורת. הוא הדין בצה”ל. ברגע שהציונות הדתית החליטה להציב לנוער את ההשתלבות בפיקוד הצבאי כמשימה ואתגר חשובים, הבולטות והנוכחות הרבה של בוגריה והשפעתם בצה”ל היא אדירה. העובדה שיש מי שמתבכיינים על “הדתה” של צה”ל מעידה על כך. אדרבא, שהמתבכיינים יעשו מה שעשתה הציונות הדתית ויעודדו את בניהם להשתלב בצה”ל ולהשפיע. כך גם באקדמיה, כך גם במשפט וכן הלאה. סיפורי ההדרה מוגזמים מאוד. מה שיש זו הדרה עצמית.
כל מה שנדרש, מכל קבוצה בחברה הישראלית שחשה קיפוח, הוא לא להתבכיין, אלא ליטול אחריות ולהשתלב במוקדי הכוח.
אנטי-ממלכתיות
גם אם נתניהו יכהן כראש הממשלה 400 שנה, הוא לא יקבל חצי מההחלטות הרות-הגורל, משנות ההיסטוריה, שקיבל מנחם בגין בשש שנות שלטונו. למה? כי אין לו את זה. מדובר בהחלטות שהיו שנויות במחלוקת אז ולפחות חלקן שנויות במחלוקת גם עתה, אך אין ולא יכולה להיות מחלוקת, על עצם העובדה שבשש שנות שלטונו הוא קיבל החלטות היסטוריות גדולות. השלום עם מצרים והנסיגה מכל סיני ועקירת היישובים, הפצצת הכור העיראקי, סיפוח הגולן לריבונות ישראל, מלחמת שלום הגליל, מבצע משה להעלאת יהדות אתיופיה, מיזם שיקום השכונות, ההתיישבות הגדולה ביהודה ושומרון.
כל אחת מההחלטות הללו בוצעה, בהתאם להחלטתו של ראש הממשלה. זאת, חרף העובדה שבגין הקפיד להשאיר את כל מערכת השירות הציבורי על כנה, לא להכניס אנשי ליכוד למערכת הזאת ולהימנע ממינויים פוליטיים.
לאגדה הנפוצה לאחרונה, על אודות הפקידוּת שנשארה נאמנה לשלטון הקודם והכשילה את הממשלה החדשה, אין ידיים ורגליים. בוודאי לא לטענה המופרכת, כאילו זה המצב היום, בחלוף ארבעים שנה.
בתקופת שלטון בגין הכלכלה הישראלי הידרדרה מדחי לדחי והגיעה לידי משבר חריף. זה לא קרה בשל הפקידות, אלא בשל מדיניות קלוקלת, החלטות רעות וסותרות ושרי אוצר כושלים. אולם המערכת המקצועית ביצעה בנאמנות וללא רבב את המדיניות של הממשלה.
כל הסיפור הזה על “הגיע זמן לשלוט” מופרך מעיקרו ונובע ממקום אחד – מגישתו האנטי-ממלכתית של נתניהו ושל חלק מבכירי הליכוד. האנטי-ממלכתיות היא הגורם לניסיון לרסק את כל המוסדות הממלכתיים ולהמירם בשלטון ללא מיצרים.
מבחינה זו, אפשר לומר שלא היה מהפך אחד, אלא שניים. המהפך של 1977- עליית הליכוד לשלטון, ושלטונם הממלכתי של בגין ושמיר, האמונים על ההדר הבית”רי והמהפך של 1996 – שלטון נתניהו האנטי-ממלכתי.
כל העליהום על צה”ל, על התקשורת, על מערכת המשפט וכד’, לא היה אפשרי בתקופתם של בגין ושמיר, בדיוק כפי שאי אפשר לדמיין אותם מקבלים “מתנות” במאות אלפי שקלים. הרי אפילו בתכנת פוטושופ, אי אפשר יהיה להלחים את תמונתו של יצחק שמיר על יאכטה במסע תענוגות עם מיליארדר צרפתי מפוקפק ומושחת.
נתניהו ואנשיו רוצים “סוף סוף לשלוט” וחסידיו השוטים מריעים לו ומהדהדים את כמיהתו. מנחם בגין ויצחק שמיר, לא רצו לשלוט. הם אמרו תמיד שרצונם לשרת את עמם.
יחי ההבדל.
