האיש שלי לחוץ תמיד לסיים את המטלות של היום כבר אתמול. אני, בשאנטי שלי, דחיינית כרונית, בטוחה שיהיה בסדר. לרוב, זה עובד, עד לפעם שזה לא יסתדר ואז אלמד לקח, אולי
בכל פעם, כשמגיעה הדקה האחרונה לשלוח את הטור ועדיין אין לי מה לשלוח, אני כועסת על עצמי, שאין לי אוסף של טורים, שרק צריך לשלוח אותם, כמו שהילדים שלי ורבים אחרים אומרים לי שאני צריכה לעשות. האמת היא שלקחתי איזה יום חופש לעצמי, ישבתי בכיסא נוח על חוף הים, מצוידת בנייד שלי, כי אני הכותבת הכי מוזרה שאתם מכירים. את כל הטורים והכתבות שלי, אני כותבת רק מהנייד.
הנה, אני יושבת לי, שוב, רגע לפני הגשת הטור – ואין טור. אני מאוכזבת מעצמי שלא יהיה טור השבוע, הטור שאני מאוד אוהבת לכתוב כבר שלוש שנים… אז אני כמעט מחליטה להרים ידיים ולשלוח לעורכת הודעה שהשבוע לא יהיה טור ואז, תפנית בעלילה
איכשהו, כשאני יושבת מול מחשב, המילים לא יוצאות לי, זה לא זורם לי. דווקא מוצאת חן בעיני הפוזה של הכותבת, שיושבת בבית קפה עם הלפטופ פתוח, אבל זו רק הפוזה. כי המילים זורמות לי, רק ככה מהנייד ובדרך כלל, במקומות פתוחים עם המוני אנשים.
בקיצור, ביום ההוא שלקחתי לעצמי לשבת ולכתוב אוסף טורים, שיהיה לי “בשלוף“, לא יצא אפילו טור אחד, כי זה לא יוצא לי ככה ברשמיות, כשאני מתכננת. גיליתי שטוב לי עם הלחץ הזה של הרגע האחרון, שאז יוצאים ממני הדברים הכי אמתיים שמתאימים לאותו רגע. אלו המילים שבדרך כלל יוצאות לי ממש מהלב.
נכון, זה מתכון לצרות, אני יודעת, כי זה לא רק עם הטורים. הכול אני אוהבת לדחות לרגע האחרון, נניח, שאני צריכה להכין עוגה, או איזה מאכל ליומולדת, או מפגש משפחתי. אני תמיד אכין בשעה או שעתיים לפני האירוע ואם לא מצליח לי, אני בבעיה. מה היה קורה אם הייתי מכינה ערב לפני, כמו כל הנשים המתוקתקות האלה, שהכול תמיד מוכן להן מראש? הן מקפיאות, או מכינות ערב קודם ותמיד נראה שהחיים שלהן מאורגנים למופת.
אני לא כזאת, אני תמיד בלחץ ברגע–שלפנֵי, תמיד אורזת לנסיעות ברגע האחרון, תמיד יוצאת לפגישות בדקה האחרונה, בקיצור דחיינית כרונית שעדיין מנסה להשתנות ולחנך את הילדים שלא יהיו כאלה, שיהיו כמו אבא שלהם. הוא לחוץ תמיד לסיים את המטלות של היום כבר אתמול ומגיע לכל פגישה או חתונה שעה קודם ואם יש לו משימה, הוא במירוץ לסיים אותה. אני, בשאנטי שלי, שיהיה בסדר. לרוב, זה עובד, עד לפעם שזה לא יסתדר ואז אלמד לקח, אולי.
בסוף, הן יוצאות, המילים
הנה, אני יושבת לי, שוב, רגע לפני הגשת הטור – ואין טור. אני מאוכזבת מעצמי שלא יהיה טור השבוע, הטור שאני מאוד אוהבת לכתוב כבר שלוש שנים… אני כמעט מחליטה להרים ידיים ולשלוח לעורכת הודעה שהשבוע לא יהיה טור ואז, תפנית בעלילה. אימא שלי מתקשרת ומתעניינת מה אני עושה. אני משתפת אותה שאני מנסה לכתוב את הטור השבועי ולא מצליחה. כמו כולם, היא שואלת למה אני לא מכינה אותם מראש וכמו לכולם, אני מסבירה לה שאני אוהבת לכתוב כל שבוע מחדש, ברגע האחרון. היא אומרת לי שגם היא הייתה רוצה לכתוב בעיתון ולהגיד את כל הדברים שמפריעים לה ולהטיף לאנשים על ההתנהגות שלהם, על אלה שרודפים את ביבי ועל התכנית “הישרדות” שהיא ראתה כמה דקות פעם וזאת תכנית ממש לא טובה, ו“אולי תכתבי על שנאת החינם שיש” ועל הקורונה, שעושה לה רע על הלב והנשמה, ועל יוקר המחיה, ועל הילדים שלא הולכים בדרך ההורים… ועל עוד כל מיני נושאים.
ניסיתי להסביר לה שאני פחות בקטע של הטפות, אני יותר בעניין של לספר את החיים שלי ואת הסיפורים של האנשים שאני פוגשת. אימא שלי אוהבת את הטורים שלי, מאז שאישה אחת שפגשה ברחוב סיפרה לה שהיא קראה איזה סיפור שלי בעיתון, שנתן לה כוחות והשראה וחיזוקים לחיים. אימא התרגשה ואהבה לשמוע שהמילים שאני כותבת נכנסים אל הלב של האנשים שקוראים אותי ואני הייתי שמחה שאימא שלי גאה בי.
לא משנה בני כמה אנחנו, מילה טובה של אימא מחממת לנו את הלב ומשמחת אותנו. כבר כתבתי לא פעם על הכוח וההשפעה והמשמעות והעוצמה שיש למילים שלנו. כמה כוח יש למילה טובה לחזק אותנו וכמה מילה רעה יכולה להפיל אותנו. אז כשאימא שלי נתנה לי מחמאה על הטורים שלי, מיד התמלאתי בחדווה והשראה לכתוב את הטור ולא לוותר על ההזדמנות הזאת, שניתנה לי, להשמיע את רחשי לבי וגם אם זה כרוך במאמץ ולא תמיד המילים זורמות.
בסוף, הן יוצאות ממני המילים, אלו שיש בהם הרבה כוח, במיוחד בימים אלו, ימי בין המצָרִים, ימי קורונה שאנחנו שרויים בסוג של אפלה. יש הרבה הפגנות, הרבה כעס, תסכול וחששות והרבה מילים שיוצאות לאויר. דווקא המסכות על הפה יכולות להזכיר לנו, שנישָמר ממילים שיש בכוחן לפגוע, להחליש ולהרוס ונעשה מאמץ לחזק, להגיד מילים טובות, שמחממות, שעושות טוב על הלב. נחשוב רגע לפני שאנחנו מוציאים את המילה. ננשום. לפעמים, ברגע האחרון, כדאי לוותר על מילה שאין בה תועלת ולהפוך אותה למילה טובה. כמה שמילה טובה עושה לי טוב.
